בשנים האחרונות החברה הישראלית משנה את פניה. בשקט בשקט עוד ועוד נורמות של הפרדה בין המינים זולגות לצבא, לכנסים, לטקסים רשמיים, לקופות החולים ולמרחב הציבורי. רק לפני כשבוע וחצי הזדעזעה המדינה מהפרדת התלמידים בבית הספר החילוני בכפר סבא, עת הושבו התלמידות מאחור והתלמידים לפנים.

מספר ימים קודם לכן התעורר ויכוח ציבורי נוקב סביב אירוע בו נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, אהרן ברק, נאם בכנס בקריה האקדמית אונו באולם עם מחיצה והפרדה מגדרית מוחלטת.

לכן אם אתם תוהים מה משמעות הביטוי ללכת עם חמאה על הראש, זה בדיוק כשפרופסור יובל אלבשן, דיקן בית הספר למשפטים בקריה האקדמית אונו כותב מאמר שכותרתו היא  "אין קשר בין המחיצה בקרית אונו להפרדה בכפר סבא".

פרופ' יובל אלבשן, דקן הפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית בקרית אונו

פרופ' יובל אלבשן, דקן הפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית בקרית אונו

כדיקן במוסד שהוא המפעל האקדמי הגדול ביותר ללימודי חרדים בהפרדה בין המינים, אלבשן מתפרנס מהיכולת הנוחה לאחוז את המקל בשני קצותיו: ליהנות ממוניטין של פרופסור ואיש אקדמיה ליברל ופלורליסטי לכאורה, ובו זמנית להתעלם מהמציאות האנטי שוויונית והמפלה שהמוסד שבראשותו מקבע בשטח ושמחלחלת ממנה החוצה למרחב הציבורי בישראל.

המאמר של אלבשן מייצג היטב את ליבת הויכוח, ונימוקיו מושכים את הלב: בואו לא נהיה מנותקים, פטרנליסטים ואליטיסטים. בואו נכבד את החרדים כ"אחר" וניצור דו קיום בשם הפלורליזם והרב תרבותיות, שהינם חלק בלתי נפרד מעקרונות היסוד הליברליזם. בתאוריה זה נשמע נהדר. רק חבל שבמקרה הזה אין לזה שום אחיזה במציאות.

הרצאת אהרן ברק בהפרדה מגדרית בקרייה האקדמית אונו. צילום אייל טואג/הקרייה האקדמית אונו

איכשהו בפועל "סובלנות" מהסוג הרב תרבותי היא תמיד על חשבון הנשים. השימוש בעקרונות הליברליזם כדי להצדיק סיטואציה שמפלה 51% מהאוכלוסייה, כיוון שהיא טולרנטית להתייחסות לנשים כאל אובייקט מיני שיש להישמר בכל מחיר מפתיינותו, חותרת תחת כל מה העולם הליברלי מאמין בו.

מבחינת אלבשן מדובר רק בשאלה של "קביעת גבולות ברורים" מתי מותרת ומתי אסורה ההפרדה בין המינים. משמע, מכירת עקרונות היסוד כבר התבצעה – נותר רק להתווכח על המחיר.

אלבשן טוען שהגבול צריך להיקבע בהפרדה בין הפרטי לציבורי. המכללה בקרית אונו אינה מקבלת תקצוב ציבורי ולכן ההפרדה בה מותרת.

כמשפטן, אלבשן יודע שמדובר בסיסמאות חלולות.  שיטות המשפט במערב הכירו בכך שהעובדה שפעילות פלונית נעשית בכסף פרטי, לא מכשירה אותה בכל מצב. במשפט הישראלי ישנם איסורים אפילו על בעלי עסקים פרטיים קטנים בהרבה ממוסד אקדמי גדול, לספק שירות תוך אפליה או הפרדה. כך לדוגמא, חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים אוסר על בעל מועדון פרטי למנוע כניסת בעלי חזות מזרחית, הטיל על עיריית בית שמש קנסות על שאינה מסירה שלטי צניעות שנתלו בחצרות פרטיות ע"י אנשים פרטיים, ואף אוסר על 'חברה קדישא' להפריד בין אבלים לאבלות בטקסי לוויה.

מלבד זאת, תואר של מכללות פרטיות מוכר על ידי מדינת ישראל כתואר אקדמי, כלומר יש לו היבט ציבורי משמעותי, ממש כמו לתעודת עורך דין המונפקת על ידי לשכת עורכי הדין. הפרטי והציבורי גולשים זה לזה ולא באמת ניתן לעשות ביניהם הפרדה.

"אני מתקשה לראות את הקשר בין האירועים" כותב אלבשן, ובכך מתעלם מתפקידה המרכזי של האקדמיה והשפעתה על מרחבים ומוסדות אחרים בישראל, עניין תמוה במיוחד לאור היותו חוקר של משפט ושינוי חברתי, המורגל בזיהוי הקשרים ההדדיים בין מוסדות ונורמות. שהרי אם במעוז הליברליות והקדמה מותרת הפרדה מגדרית, מה יגידו אזובי הקיר? הפרדת התלמידים החילונים בכפר סבא היא האם-אמא של המדרון החלקלק, והניסיון לטשטש זאת פאתטי במקרה הטוב ונכלולי במקרה הרע.

אלבשן יכול להמשיך לנסות להתכחש לקשר הברור של סיבה ותוצאה, אך אי אפשר להתעלם מהקשר בין  מיסוד לימודים מופרדים ומתופעות מבישות כמו תקנון צניעות בקמפוס אקדמי לבין מציאות שבה נראה למורים לגיטימי להושיב תלמידות בהפרדה מאחור ולתלמידים לשתוק על כך, או לכך שנציבות שירות המדינה פותחת קורס ״משפיעים״ יוקרתי לגברים בלבד.

ההפרדה באקדמיה איננה מתחייבת. לא מן הדת ולא מצביון החיים. גם החרדים מודים בכך בפה מלא. זה עניין של נוהג, של הידור מצווה. זה עניין שאפשר בלעדיו אם לא נתפשר כל כך בקלות. וככל שנתפשר עליו יותר – כך הוא יהפוך מחוייב המציאות יותר. אנחנו אלה המקבעים את הצורך, בסובלנותנו המופלגת לקיצוניים שבמפרידים. לתת לחרדים לימודים בהפרדה בטענה שכך ישתלבו בחברה הישראלית ובשוק מעורב בו  יש מקום לנשים בכל מקצוע ותפקיד, זו סתירה פנימית עמוקה, שהמציאות מוכיחה לנו מדי יום שהיא כוזבת ורק מרחיבה את מעגלי ההפרדה.

ההפרדה מתפשטת במרחב הציבורי ללא הרף, כפר סבא היא הדוגמא האולטימטיבית לכך, וכל התכחשות לקשר המובהק בין הוויתורים המופלגים באקדמיה לבין  הגלישה לקורסים בשירות המדינה, טקסים וכנסים ציבוריים, קופות חולים או שירותים אחרים, מקומות עבודה והכשרה מקצועית, הינה היתממות במקרה הטוב, או כשל בראיית המציאות במקרה הרע.