לפני כמה חודשים ראה אור ספר הביכורים שלי, 'ציפייה'. מאז שיצא הספר זכיתי להיות מוזמנת לעשרות ערבי ספר, וכולם היו מפגשים נפלאים עם מי שאני מזהה בתור החצי השני שלי, של הליך היצירה שלי – הקוראים והקוראות. כי אין לספר קיום בלי שמישהו יכתוב אותו, אבל גם אין לו קיום בלי שמישהו יקרא אותו.

במפגשים אני מספרת, קוראת ומשתפת בתהליכי יצירה וכתיבה, ולעיתים קרובות מתפתח שיח נהדר, אבל האושר של הערבים האלה מזדכך ברגעים מאוד מסוימים, באיזה שקט שממלא את החדר סביב משפט או פסקה, כשאני מרימה את העיניים מהספר ורואה את המבט בעיני הקהל, ובעיניים יש רוך, וניצוץ, והבנה, והכרה – היענות. "כן," אומר המבט, "נכון. זה ככה." והקסם של הרגע הזה מדהים אותי כל פעם מחדש, האלכימיה שמאפשרת לחלקיק מהעולם שנשאב לתוך הנשמה שלי והפך לרצף מילים, לסיפור, לעשות את דרכו ולהפוך לחלק מנשמתו של אחר. זו הסיבה לכתוב.

מיקה אלמוג. צלם: עדו פרץ

מיקה אלמוג. צלם: עדו פרץ

אחד הסיפורים שאני קוראת מתוכם נקרא "געגועי למקלט", שבמרכזו עומד איתן, שאמו רצתה יותר מכל דבר אחר שיוולד לה מן אכבר-צבר כזה, שמטפס על עצים והולך מכות וחוזר שזוף ומזיע ופצוע. במקום זה נולד לה ילד חכם ורגיש, וגם קצת נכה – יד ימינו קצרה ומשותקת. לאורך ילדותו קראה לו אמו סיפורים על גיבורים, והאהוב עליה היה דני-דין, הרואה-ואינו-נראה. בבגרותו איתן מבין שאמא טעתה: כוח העל האמיתי הוא להיות נראה-שאינו-רואה. כי איתן עצמו הוא איש שקוף, הוא רואה הכל אבל איש לא רואה אותו. כדי להיאבק בשקיפות הבלתי נסבלת של קיומו, הוא הולך למקומות הומי אדם, ומייצר בלאגנים קטנים. למשל, הוא הולך לסופר בשעות העמוסות ביותר ביום, ונעמד בתור למעדנייה. כל מי שהיה בתור למעדנייה בסופר ישראלי בשעות העומס יודע שזה מקום מתוח, רווי תוקפנות שעלולה להתפרץ בכל רגע. איתן עומד בתור ומחכה. ואז:

"הגיע תורו.

"גבינה צהובה, פרוס דק," הוא מבקש, "מאתיים שמונים ושלושה גרם בבקשה."

היא מרימה אליו פנים עייפות, מה־עוד־נודניק־עכשיו, אבל אז היא מזהה בו משהו ומחייכת חיוך קטן.

"מאתיים שמונים ושלושה?"

"אבל בדיוק," הוא מדגיש.

הוא מרגיש איך האוויר סביבו הופך דחוס פחות. בין מולקולות הזעם משתחלות בועות קטנטנות של סקרנות וציפייה, מתערבלות וצפות מעלה במהירות, כמו שחקן כדורסל נמוך שמשתחל בין רגלי ענקים. האנשים נחים לרגע ממתח התור, זמנם אינו מבוזבז עוד, עכשיו הם מבודרים. וכולם מחכים לראות: כמה קרוב היא תצליח לקלוע?

מרינה מפשיטה מעט את גוש הגבינה משמלת הפלסטיק האדומה שלו ומסובבת את הכפתור של מכונת הפריסה. ביקש דק — יקבל דק. הסכין מסתובבת במהירות, חותכת אוויר עד שיוגש לה משהו אחר לחתוך, מבחינתה זה היינו הך. פרוסות הגבינה נפרדות מהגוש ללא מאבק, נערמות על נייר הפרגמנט הפרוש על ידה השמאלית של מרינה, נוחתות זו על זו ברכּוּת מדויקת, כמו ליטופים. ליטוף, ליטוף, ליטוף.

היא עוצרת. מכבה את המכונה. עוד רגע היא מחזיקה את הפרוסות מעל המשקל, בונה מתח, מקצוענית, ואז מנחיתה את הערמה על משטח המתכת.

"מאתיים שמונים ואחד! וואו!" הוא מריע, וסביבו אנשים מחייכים, ומישהו אפילו מוחא כפיים ומרינה צוחקת, ולרגע יש היגיון מוחלט בקיומו. לרגע הוא מרגיש שהרוויח ביושר את מקומו בעולם."

(מתוך ציפייה מאת מיקה אלמוג)

"מחיצות שקופות מפרידות בינינו לבין אנשים אחרים". תמונה: Shutterstock

"מחיצות שקופות מפרידות בינינו לבין אנשים אחרים". תמונה: Shutterstock

הסיפור הזה נולד יום אחד, כשהייתי בסופר. הייתי עדה לדיאלוג בין שתי עובדות – האחת מבוגרת, יוצאת ברית המועצות לשעבר, השנייה צעירה, ילידת הארץ. העובדת המבוגרת קראה למנהל: "אחמֶד, אחמֶד!" היא אמרה, והצעירה תקנה אותה ואמרה: "לא קוראים אחמֶד, קוראים לו אחמָד."

"אבל הוא ענה לנו," השיבה המבוגרת.

"אז מה," אמרה הצעירה, "תעשי לו פשש-פשש גם יסתובב, זה אומר שהשם שלו?".

נעצרתי במקומי. אני אספנית של רגעים כאלה – שנים אני רושמת ושומרת דיאלוגים, סיטואציות, רגעים אנושיים. והרגע הזה – ההתעקשות של הבחורה הזו על זכותו של אדם שיידייקו בביטוי שמו – היה מרהיב כל כך. והוא פקח את עיניי. יצאתי לסיבוב חדש בסופר ופתאום ראיתי אותו דרך עיניים חדשות לגמרי: עולם שיש בו אנשים משנות העשרים ועד שנות השבעים לחייהם, נשים וגברים, יהודים וערבים, עולים חדשים וותיקים, הירארכיות מקצועיות – ייקום שלם. ורובנו לא רואים אותו. מחיצות שקופות מפרידות בינינו לבין אנשים אחרים – אנשים אחרים הם פונקציות עבורנו, לא יותר. אז שמתי שם בסופר, איש אחד, שקוף, שנלחם בשקיפות שלו עצמו בין היתר בכך שהוא מסיר את השקיפות מעל לאנשים אחרים – נותן למרינה את הרגע הזה, מול כולם, שבו היא מפסיקה להיות עוד חלק ממכונת הפריסה של הגבינה, והופכת להיות אדם – מישהי ששווה לעשות מאמץ כדי שיראו אותה, כדי להעלות חיוך על שפתיה. והעניין הוא, שכשהאנשים בתור רואים אותה, גם הם מחייכים. כי בסופו של דבר כולנו רוצים שיראו אותנו. והרגע הזה, שבו אנחנו רואים את האחר ומזהים בו משהו שהוא גם שלנו, ממששים את חוטי הכסף הדקיקים שמחברים בין כולנו, מעצם המכנה המשותף הבסיסי ביותר של היותנו בני אדם – הרגע הזה יקר מפז. זה אותו הרגע שקורה כשאני רואה את הזיהוי הזה בעיני הקהל במפגשים, וזה הרגע שקורה כשמגיע מייל מקוראת שאומרת שהגיעה לנקודה מסויימת בספר ו"נעתקתה נשימתי. הייתי חייבת רגע להניח את הספר בצד ולנשום".

כל כך הרבה חמלה יש ברגעים האלה, כשמול הקונפליקטים, האלימות, המלחמות הקטנות והגדולות, מתייצבות כמה מילים שמישהו הצליח לסדר בסדר הנכון כדי להגיד: תראו כמה כולנו דומים. כל כך הרבה חסד. ויש מחסור נוראי בחמלה וחסד. נדמה לי שזו הסיבה שספרים נכתבו ונכתבים וייכתבו לעד, זו הסיבה שאנחנו מספרים סיפורים. זו בהחלט הסיבה שלי.

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp