קמתי ליום חדש אחרי יום אינטנסיבי שהתחיל בארבע בבוקר והסתיים בחצות, עדיין מעכלת את עוצמתו.

במשך שנתיים אני מובילה פעילות חברתית שהחלה סביב הארכת חופשת לידה. למרות שיש לי שני ילדים גדולים, עד הלידה האחרונה בכלל לא הבנתי את המציאות העגומה של מעונות היום בגילאי שלושה חודשים עד שלוש.

לא היה לי מושג שמסגרת שבה "מתחנכים" הילדים היא לא מסגרת חינוכית, לא היה לי מושג שאף אחד לא באמת נותן את הדעת על אופייה, שאין סטנדרטים להפעלת השירות ושום מנגנון לא מפקח, הייתי בשוק.

הבנתי שזה בכלל לא משנה אם חופשת הלידה תהיה גם שנה. בסופו של יום, כשהיא תסתיים, הילדים שלנו נמצאים בשטח הפקר.

באותו הרגע חברתי לח"כ יפעת שאשא ביטון, למועצה לשלום הילד ולקואליציה לחינוך מלידה ואימצתי את המלחמה על שלומם וביטחונם של הילדים שלנו.

ראיתי כל כך הרבה דברים בדרך שהשאירו אותי מוטרדת מאוד, אבל הרצח (אין לי מילה אחרת) של התינוקת יסמין וינטה, תפס אותי לא מוכנה.

לא מדובר ב"ליקוי", "הזנחה" או עוד "אסון", זוהי עליית מדרגה. בקור רוח מזעזע לקחת את חייה של תינוקת ולחנוק אותה באכזריות?

באופן הכי ספונטני, חצי שעה מרגע שפורסמה הידיעה כתבתי בקבוצה שלי הורות בזכות (מחאת התינוקות) את המשפט: "יסמין לא מתה- היא נרצחה" וקראתי להורים להצטרך אלי להפגנה מול קריית הממשלה בתל אביב, הדורשת לשים סוף להתמהמהות ולכל משחקי האגו ולהעביר עוד במושב הכנסת הנוכחי את חוק הפיקוח ואת חוק המצלמות (שאילולא  נוכחותן, זה היה יכול להסתיים כמו עוד מקרה עצוב של "מוות בעריסה").

תוך שעות הרשת געשה. עוד ועוד הורים מזועזעים נתנו ביטוי לכאב שהרצח המתועב הזה עורר בהם אבל יותר מהכול, הוא עורר את הפחד...הפחד שנולד מתוך ההבנה שלאף אחד אין ביטוח, שזה יכול לקרות גם לילד שלך, שהכל כל כך פרוץ ואף אחד לא באמת שומר על היקר לך מכל.

לאט לאט הוכרזו עוד ועוד הפגנות. הורים רבים הרגישו צורך לצאת לרחובות, לא להישאר לבד עם הכאב ובעיקר, לשים להפקרות הזו סוף.

אתמול התקיימו שתי הפגנות גדולות במקביל עם מאות הורים.

להפגנה מול קריית הממשלה בתל אביב, הגיעו כ-300 משתתפים. היו בה הורים מודאגים שהגיעו עם הילדים הרכים שלהם, היו נשים בהריון, סבים וסבתות נציגויות של הארגונים השותפים לעשייה, נציגי הגנים הפרטיים, המטפלות ונבחרי הציבור.

המסר היה אחיד- הילדים שלנו לא נולדים בני 3, הם ראויים לחינוך מלידה.

המדינה חייבת לקחת אחריות על שלומם וביטחונם של הילדים שלנו ולא יכולה להמשיך ולהתנער מהטיפול בפעוטות מתחת לגיל 3. שם, קבל עם ועדה הבטחנו: "לא ננוח עד אשר יאושר חוק הפיקוח"

אני קוראת לכל ההורים ולכל מי שמבין את החשיבות, להצטרך אלינו לקבוצה הורות בזכות (מחאת התינוקות) ולהמשיך את המלאכה שהתחילה לפני עשור והיום יותר מתמיד, כולם מבינים עד כמה היא מוצדקת. הילדים שלנו לא יכולים להילחם על הזכויות שלהם, זה התפקיד שלנו.