ראש עיריית ת"א, רון חולדאי, הודיע אמש כי לא יאפשר הפרדה בין נשים לגברים באירועים במרחב הציבורי בעיר, זאת לאחר חוות דעת מנומקת של היועץ המשפטי לממשלה, אשר קבע לראשונה כי בסמכות העירייה לקבוע כי לא תתקיים כל הפרדה מגדרית באירוע המתקיים באישורה. חולדאי: "עירנו תל אביב-יפו, בה הוקראה מגילת העצמאות, הייתה תמיד חלוצה בכל הקשור לשמירה על זכויות האדם, שוויון ושוויון מגדרי בפרט. החלטה זו עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל החותרת לשוויון זכויות תוך ביעור התופעה החמורה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי."

שלוש מסקנות לבוקר שאחרי הכרזת עיריית תל-אביב-יפו על ביטול האירוע בכיכר שאיים (ולמעשה עוד מאיים) להתקיים בהפרדה בין המינים.

 

  1. לציבור המחויב לשוויון עדיין יש כוח. אם בכל פעם שעל קצה לשוננו עומד הקיטור ש״הפסדנו את המדינה״ נמיר אותו בפעולה קטנה להגנה על ערכינו במקום לנהי על התבוסה, כיוון ההיסטוריה של ישראל ישתנה. תנוחתם הרגשית של ישראלים רבים מדי כיום היא היא של חדלון מיואש. היאוש חסר בסיס. אמש הוא תזכורת שלפעולה אזרחית נחושה, לא מסובכת או יקרה, אלא רק עקבית ומשותפת – לפעולה כזאת עדיין יש כוח. לפני כשנתייים וחצי, כשקראתי לחברותיי בשדולת הנשים בישראללהקדיש חלק נכבד מפעילות הארגון למאבק בהדרת נשים – זה בדיוק היה החזון. נשמיע קול נחוש ועקבי שמזכיר לציבור בישראל ולקובעי המדיניות שנשים הן בני אדם. אני מאושרת שהשדולה ממשיכה להשמיע קול גם אחרי שעזבתי להתפנות לדיקנות. השדולה, וארגונים ופעילים רבים – אך לא המונים – נוספים, שואבים את כוחם רק מהתמיכה המוראלית והכספית של החברה האזרחית, רובה בתרומות קטנות וליקים ושיירים יומיומיים של אנשים רגילים. הודות לרשתות החברתיות, הודות למשנה ליועמ״ש דינה זילבר, לחברות כנסת, לעיתונאים ולעוד אחרים שהשמיעו קול צלול – נבלמה הטענה השקרית שקיום אירועים מעורבים הוא-הוא המדיר: מדיר לכאורה את מי שלא יכולים לסבול נוכחות נשית על הבמה או בסמיכות אליהם בקהל. אני קוראת לפעולות כאלהא #באנה, תרתי משמע. באנה, נשים ושותפיהן, לכיכרות העיר הממשיות והוירטואליות. בואו לצעוק ״בא׳נה, מה קורה פה? ההדרה לא תעבור״.

  1. אין להתבלבל: זו לא תמונת הניצחון. בפרסקטיבה היסטורית זה ציון דרך חשוב, אך המאבק נגד הזזת נשים הצידה במדינת ישראל והפיכתן לפיגוע צניעות פונטציאלי, הוא רק בתחילתו. הרוב המכריע של הסוגיות שעל הפרק לא מצטלמות טוב כמו אירועים בכיכר. לא מעט גופים צריכים לשאוב השראה מהחזון הבלתי מתנצל שגילתה עיריית תל אביב. המועצה להשכלה גבוהה, שתעתה וטעתה לחשוב שהתאמות לחרדים משמעותם שב-2018 נשים לא יכולות להיכנס לכיתות גברים, שסטודנטיות חרדיות יהיו כפופות למשמרות צניעות, ושלא כל תחומי הלימוד יהיו פתוחים לנשים. המטכ״ל שמספק לחרדים ״שירות סטרילי מנשים״ והופך אותן מוקצות עד כדי איסור כניסה לבסיסים או לאוטובוסים שיש בהם חרדים, או למנועות מדיבור עם חייל חרדי בקשר. נציבות שירות המדינה שלמרות שהיא מודה שיש מספיק גברים חרדים כשירים לקורס צוערים שמוכנים לעבור אותו עם נשים, היא פותחת אותו לגברים בלבד, ובכך מחזקת את הקיצוניים. משרד החינוך שסבור שבגלל שילדים דתיים יושבים ומשחקים בנפרד, גם ילדות חילוניות צריכות לשבת בספסלים האחוריים בתיאטרון, ושעוד סנטימטר שחושף מכנסון של תלמידה הוא סיבה למסדר צניעות. ברוב המכריע של הסוגיות הבוערות, הבעיה האקוטית היא לא החרדים או הדתיים התובעים לכסות, להשתיק, להזיז הצידה או לאסור על השתתפות נשים. הבעיה היא שיתוף הפעולה הסובלני של קובעי המדיניות, אלה עם האצבע על השיבר, שרובם תופסים עצמם כמחויבים לשוויון, אך שבויים בסבך לחצים פוליטיים וטועים בפרשנות רעיונות כמו רב תרבותיות (התרבות של מי?) או אחדות העם (אחדות בין גברים).

 

  1. דמוקרטיה היא כיבוד חופש הדת של כולם והאנושיות של כולם. אם בן אנוש אחד מרגיש שקשה לו לשהות בסמיכות לבן אנוש אחר מחמת שונותו הגופנית המבלבלת – בלימודים, בצבא, בעבודה או בכיכר העיר – הדמוקרטיה לא תאכוף עליו סמיכות פיזית כזאת, חלילה, אלא תאפשר לו את החופש לחיות כדרכו, על מחיריה ואיזוניה. הרעיון הדמוקרטי מעוות כשאומרים לאדם דתי או חרדי ״אה, סבבה, אז בשביל השוויון וההשתלבות שלך נפריד, נשתיק ונכסה את הקבוצה שמכניסה בך מחשבות חטאת. אנחנו מבינים כמה זה קשה״.

 

שוויון הוא השבת של הדמוקרטיה – רק פיקוח נפש דוחה שוויון. לסיכום: יחד, עיניים על מנהיגינו ובלי למצמץ או להתבלבל לרגע לגבי הדמוקרטיה.

***

ד"ר יופי תירוש היא דיקן בית הספר למשפטים במכללה האקדמית ספיר וממובילות המאבק בהדרת נשים בישראל.