שלום, קוראים לי רעות, והיום אני רוצה לספר לכן/ם עוד משהו על עצמי:

אני בת.

אני יודעת שזה מפתיע, במיוחד לאור השם שלי והעובדה שאני מדברת על עצמי בלשון נקבה, אבל...(תחזיקו חזק את משענת הכיסא)- אני בת.

והעובדה הזו, שנקבעה עוד לפני שנולדתי, השפיעה ותשפיע עליי בכל מקום שבו הייתי ושבו אהיה: בעקבות המגדר שלי, נבחר השם שלי, הטעם שלי בבגדים, אורך השיער שלי, וכן – גם היחס של החברה כלפי.

אז אני רעות, ואני נערה שלומדת בחינוך הממלכתי והמגדר שלי השפיע גם על החינוך שאני מקבלת ועל היחס של מערכת החינוך כלפי בתור תלמידה ולא תלמיד.

רבים אמרו לי שאני לא אצליח, שאני לא מסוגלת לדברים, שאני פחות טובה. לא כי אני רעות, אלא כי אני בת.

ציפו ממני "לדעת את מקומי" ואמרו לי ש"יהיה לך קשה", ש"את לא תעברי את המבחן במילא", ש"את לא מתאימה להקבצה א"... ואני חייבת להודות, שהיו רגעים, ממש בתחילת הדרך, שבאמת האמנתי להם/ן וחשבתי שאני לא מתאימה.

בזמן שבקבוצת "מצטיינים", של שיעורי חשבון בכיתות הנמוכות היה רוב מוחץ של בנים, (כאשר בכיתה כולה למדו כ- 23 בנות ובערך תשעה בנים) בית הספר לא ניסה לעודד להצליח.

מבית הספר היסודי יצאתי בתחושה של "תלמידה גרועה" למרות שהתחושה הייתה רחוקה מהמציאות, כלומר מהידע והציונים שלי. למה? כי זה מה שחלק מהמורות שידרו לי וכילדה, זה מה שקלטתי.

רעות בית הלחמי עמיר

רעות בית הלחמי עמיר

הגעתי לחטיבה, ושם, שוב הוצבו מחסומים. הייתי בקושי בת 12 כשהחלטתי שאני רוצה ללמוד בהקבצה א'. אף אחד בבית הספר לא האמין שאוכל לעשות את זה, הם אמרו לי ללכת להקבצה ב'. אני לא אשכח את המורה שאמרה ש"גם בהקבצה ב' יהיה לך קשה". בדיעבד ברור לי, משיחות עם בנים, שלו קראו לי רועי ולא רעות, היו מאתגרים אותי להצליח.

אבל אני לא הסכמתי לקבל את הגזירה והתעקשתי להבחן. בסופו של דבר, גם באנגלית וגם במתמטיקה, עברתי להקבצה א', ועדיין המשיכו להגיד לי ש"אני לא יכולה".

זה כמובן לא היה המחסום היחיד בו נתקלתי בחטיבה.

בכיתה ח', היו לנו שיעורי בחירה, ואני בחרתי ברובוטיקה. המורה סירב ללמד אותנו, הבנות, ובתחרות אמר ש"הבנות יקשטו ויעודדו כשהבנים יבנו ויפעילו את הרובוט".

כשהבעתי מחאה, הוא טען ש"בנות לא יכולות להרכיב רובוט" וש"אתן תהרסו לכל הבנים".

התעקשנו שהמורה ישלים את הפער כדי שכולנו ניגש לתחרות והוא עשה את זה בלית ברירה. בסופו של דבר הפסדנו וכמובן שהואשמנו בהפסד הזה.

לאחר מכן, הגעתי לתיכון, וגם שם "זכיתי" ביחס מפלה. גם שם הקפידו להגיד לי מה אני יכולה ומה אני לא. דוגמא? כשביקשנו, אני וחברה שלי, להתקבל לכיתת דוברי אנגלית ודרשנו שייבחנו אותנו כדי לבדוק התאמה אמרו לנו "גם ככה לא תעברו את מבחן הקבלה" וסירבו ליצור בחינה כזו. אחרי מאבק ממושך הם הסכימו ובזכותנו, יכלו עוד תלמידים ותלמידות להבחן. לבסוף עברתי את הבחינה בהצלחה וסיימתי 5 יח"ל בבגרות באנגלית כבר השנה, בכיתה י"א. לא ויתרתי אז ולא אוותר אף פעם.

כמו כן, בשיעורי הספורט נאמר לנו, הבנות, מה מתאים לנו ומה לא, והסבירו לנו ש"בנות אמורות לרקוד והבנים לשחק כדורגל". כלומר, את הבנות בוחנים על ריקוד ו"תנועה" עם חישוק, בזמן שהבנים משחקים בכדור או רצים; כשאני ביקשתי לרוץ או להרים משקולות, קבלתי תשובה שלילית ואולצתי לרקוד.

אני לא רקדנית טובה ואני גם לא גמישה, כך שאני מוצאת את עצמי מקבלת ציונים לא טובים ולעתים מכשילה חברות, ומדוע? לא בגלל שאני לא רוצה להתאמן, אלא על בסיס כשרון וגנטיקה. כך, דרך שיעורי הספורט, בעצם הפיצול המגדרי שלא מבוסס על ההבדלים הביולוגיים, מוטמעים פערים מגדריים.

מערכת החינוך לוקחת שוב ושוב ושוב ילדות ואומרת להן בכל האמצעים שהן לא בנויות להצלחה. לא מדובר כאן בתקרת זכוכית, אלא במבנה בטון, כשבכל שנת לימוד, נוספת עוד שכבה של טיח שמכסה סדקים של שאיפה לשוויון.