בין כל הדיווחים על רעידות אדמה, תקיפות בעזה, התיקים של נתניהו (3000, 400 ועוד), אנחנו עדים לתופעה מטרידה שהולכת וגדלה – אפליית (לא הדרה, אפליה) של נשים בצה"ל שהולכת ומתקבעת כנורמה.

לפני יומיים התוודעתי לידיעה שטלטלה אותי: מפקדים בשיזפון וכנראה גם בבסיסים אחרים אסרו על חיילות (רק על בנות, בלבד) ללבוש חולצות לבנות, לרבות סווטשרטים לבנים מחשש לחוסר צניעות. הגבלה שכמובן לא חלה על החיילים. מדובר במדרון חלקלק ומסריח שאני יכולה לתאר לעצמי שהשלב הבא יהיה הגבלה בנושא צבע החזייה או אורך השיער או בכלל לבישת מכנסיים.

מסתבר, שמפקדים בשטח נותנים פרשנות מורחבת ומפלה לפקודת השירות המשותף שפורסם לראשנה ב-2003 ועודכנה ב2017 . בפקודה עצמה יש התייחסות נקודתית לשילוב חיילים דתיים בשירות צה"ל: כלומר, מה מותר ומה אסור כשמדובר על שירות משותף של חיילים דתיים עם נשים בצבא.

הפרשנות של המפקדים בשטח שעליהם דיברה הידיעה, כמובן שלא מופיעה בפקודה עצמה. בפקודת השירות עצמה אין בכלל אזכור של מגבלות לבוש שחלות על נשים בלבד.

היום זו חולצה, מחר זה בכל מקום

חשוב לי להבהיר: אני מלאת הערכה לצה"ל. אני חושבת שהוא הצבא ההגון והמוסרי בעולם שעושה ניסיון כן ואמיתי לנסות ולשלב חיילים דתיים וחרדים בשירות הצבאי. כי זה טוב להם וטוב גם לנו. אז מה מקומם אותי?

שזה כי זה בא על חשבון החיילות. הנשים שמתגייסות לצה"ל ויש להן זכות (וחובה) לשרת את המדינה ככל שהן יכולות.  צה"ל הוא כור היתוך, ומעבר לכך, הוא גוף שמייצר נורמות, וחלה עליו האחריות הזו: "צה"ל כצבא העם פועל להטמעת ערכים מובילים, כדוגמת כבוד אדם, שוויון הזדמנויות לנשים וגברים" (מתוך אתר צה"ל)

נשים הן חמישים אחוז מהעם הזה. חמישים אחוזים חשובים לא פחות מגברים. ואם ניתן לנורמות כאלה להתקבע בצבא, אנחנו נפגוש אותן בהמשך הדרך גם באזרחות, באוניברסיטה, במקומות העבודה, בתקשורת, על הכביש וברחוב.

אם ניתן לזה להתקבע, הבנות שלנו יחשבו שזה בסדר גמור שנשים לא יכולות ללבוש לבן (כי כך אמרו המפקדים שלהן), ועוד יותר – שהן צריכות לשבת בסוף האוטובוס, ושעדיף שיהיו גברים בראש החברה/הארגון/המחלקה ולא נשים, ושיהיו מרצים ולא מרצות, וזה בסדר שהן יופלו בעבודה. הרי הן נשים.

שלום איראן

אלפי קילומטרים מכאן, בתוך מזרח תיכון משוגע, הנורמה היא שנשים חייבות ללכת מכוסות מכף רגל ועד ראש – תלויות לחלוטין בבעל או בכל גבר אחר במשפחה, מודרות מהחיים הציבוריים ונטולות זכויות בסיסיות. היום, אנחנו רואים איך הנשים האלה קמות ונלחמות על עצמאותן – באיראן, בסעודיה. חלקן נאסרות ל-20 שנה רק בגלל שהעזו להוריד את כיסוי הראש שלהן ולנפנף בו.

עד כמה אנחנו רחוקים משם?

אם לא נעצור את זה בגופנו, בקולנו, בכוחנו, נשים וגברים ביחד, אם לא נסרב לקבל את ההתנהגות הזו כמקובלת ונורמלית, הדרך תתקצר. מאוד מאוד תתקצר.