מהרגע הראשון שאני זוכרת את עצמי הרגשתי שמשהו בי שונה, מהרגע הראשון שאני זוכרת את עצמי הלכתי עם מטרה על הגב- לא כי כבר הייתי מחוץ לארון בגיל שנתיים אלא כי ידעתי שמה שאני מרגישה הוא אסור, לא נקי, לא נכון ולא מתאים לציפיות של החברה ממני. את כל זה הבנתי בגיל שנתיים, אני לא מכירה הרבה ילדים שסוחבים איתם כזה מטען.

הייתי ילדה ללא חברים, כזו שאף אחד לא רוצה לשחק איתה, כזו שמזמינים למסיבות כיתה רק כדי להרביץ לה ביחד, כזו שיורקים עליה, כזו שמקללים אותה, שקוראים לה "קוקסינל", כזו שעושים עליה חרם, שאבא שלה מסתכל עליה במבט מאוכזב, שאמא שלה חוטפת לה מהידיים איפור בכעס, כזו שיושבת לבד בחדר וקוראת ספר, רואה סרט, שומעת מוזיקה, הכל כדי לא להתמודד עם העולם בחוץ.

המטרה על הגב שלי הייתה גם שם, המטרה לא נעלמה, היא לא נעלמה כשניסיתי להילחם על הזכות שלי להתקיים והיא לא נעלמה כשעזבתי בית ספר ועוד בית ספר כדי שיפסיקו להיות לי מטרות על הגב, המטרה לא נעלמה, היא צוירה בדיו בלתי נמחק, לא משנה כמה ניסיתי לשפשף אותה מהעור היא לא ירדה.

המטרה הזו לא ירדה כשהתגייסתי וניסיתי להיות כמו כולם, בפעם היחידה והאחרונה בחיים שלי ניסיתי להיות גבר-גבר, זה שרד בערך שבועיים וחייתי בסבל בלתי נסבל, גם שם המטרה לא נעלמה, אף אחד לא קנה את השקר והאלימות נמשכה.

וזה נכון שזו לא האלימות הכי קשה, אבל גם את האלימות הקשה ספגתי, כי מה לעשות, אני טרנסית וכשטרנסית "לא עוברת" (החזות החיצונית שלה עדיין לא "של אישה") כי היא בתחילת תהליך "העונש" של החברה הוא לטאטא אותה מתחת לשטיח.

כל חיי ניסו למגר אותי, להשמיד אותי, להפוך אותי לבלתי נראית, לטשטש ולטייח. בתור טרנסית אני הטיפה המרה בקפה בוץ שהחברה שותה.

"לעבור" הפך אצלי לאובססיה, הפכתי לפוסט טראומטית, עשיתי הכל כדי לעבור, כדי לא להיראות טרנסית, כדי שיחשבו שאני אישה סיסג'נדרית, חייתי בשקר של עצמי תקופה ארוכה ובכנות, כבר לא התייחסתי לעצמי כטרנסית, ראיתי את עצמי כשונה מהשאר, כמישהי שהיא טרנסית "בטעות." החברה הפסיקה לראות אותי כטרנסית ואני הכנסתי את המגדר שלי עמוק עמוק לארון.

אבל מה שנכנס לארון בסוף הופך למפלצת והמפלצת הזו יצאה ביום שני האחרון. כששמעתי על הדקירה של חברת הקהילה שלי נזכרתי שאני טרנסית, שאני עוברת אפליה קשה בחיי היום יום, שאני יכולה להתעלם מהאפליה הזו אבל היא קיימת וברגע שרואים את האות ז' בתעודת הזהות שלי החיים שלי תמיד יהיו הפקר.

כבר כמעט שבוע אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על האחיות שלי שנמצאות בזנות, על הנערות שחיות ברחוב, על כל מי שנכנסת לשירותי נשים עם זיפים ומורידה את המבט כדי שלא ישימו לב, על הילדות שמקבלות מכות בגן או בבית, שנקשרות למיטה כדי שלא ייצאו בלילה ויחפשו את הזהות שלהן, על כל מי שנאבקת לעשות ילדים, כל מי שנאבקת להתחתן.

אני חושבת עלינו, על כולנו ולא יכולה להישאר אדישה.

ובגלל שאני לא יכולה להישאר אדישה ביום ראשון אצא לצעוק, לצרוח עד שהריאות שלי ייקרעו, כי את הצעקה שלנו כולם צריכים לשמוע, אף אוזן לא יכולה להישאר חירשת לצעקה שלנו- מגיע לנו כבוד אנושי ואנחנו מתחילות להילחם עליו. תמו הימים שטרנסיות עמדו בצד וחיכו שמישהו יעשה את העבודה בשבילן. עכשיו תורנו.

לפרטים על צעדת המחאה