בין מאות הדיונים ברשתות החברתיות, טורי הדעה והטוקבקים על פונדקאות שנולדו ב-72 השעות האחרונות, שב ועולה בעשרות וריאציות שונות הטיעון המכעיס לפיו פונדקאות היא "בדיוק כמו זנות".  אין בכוונתי לעסוק בטקסט הנוכחי בשאלה "פונדקאות- בסדר או לא בסדר?" אלא אך ורק בהשוואה המופרכת הזו. כמו כן, הטקסט מתייחס לפונדקאות וזנות, כפי שהן מתקיימות בישראל.

פונדקאות לא דומה לזנות, לא מקבילה לזנות ולא קשורה אליה בשום צורה. והנה, בנקודות:

גיל הכניסה- גיל הכניסה לזנות הוא בממוצע 13-14 והוא יורד בהדרגה, כלומר, "הבחירה" בג'וב החדש נעשית עוד לפני גיל ההסכמה הקבוע בחוק ועוד לפני גיל המינימום לכניסה לעולם העבודה. המשמעות היא שבמרבית המקרים, לא מדובר בבחירה אלא בהתדרדרות לאורח חיים. גיל הכניסה המינימאלי לפונדקאות הוא 22 והמקסימלי הוא 38. הגיל הממוצע הוא 30, גיל בו לגיטימי לקבל החלטות כבדות משקל ואחריות.

המניעים לכניסה- למרות מיתוס הזונה הסטודנטית למשפטים שממנת את שנה ב' שלה במוסד אקדמי יוקרתי כלשהו באמצעות מין עם גברים נאים שהיא בוחרת בהתאם לטעמה האישי, במרבית המקרים, נשים נכנסות למעגל הזנות כתוצאה ישירה של התעללות מינית בילדות, גילוי עריות וניסיון נואש להיחלץ מבית הרוס ולא מתפקד. הנערות מגיעות לזנות מתוך תפיסת ערך עצמי נמוך ודימוי גוף מעוות.

איש לא עורך להן מבחנים פסיכולוגיים לפני שגופן הופקד לרשות גברים זרים, אין שום ועדה שקובעת את "כשירותן לתפקיד", אין גיל מינימום, אין בדיקות רפואיות. אין ליווי. אין תמיכה. הן לא מעניינות כמעט אף אחד. אם אני חפצה בכך, אני יכולה להפוך לזונה היום בערב. לעומת זאת, לבחירה בפונדקאות יש תנאי סף נוקשים, יש זמן לשיקולים, התייעצויות והתחבטויות, יש ליווי מלא בתהליך הלא פשוט הזה. המניעים לבחירה הזו הם ברובם כלכליים, כשבמקביל, מדווחות אמהות פונדקאיות רבות על רצון כן ואמיתי לסייע לזוג להפוך להורים. אין סתירה בין שני המניעים. הם יכולים להתקיים זה לצד זה. את יכולה גם לרצות לשדרג את מעמדך הכלכלי וגם לרצות לסייע לאחרים.

אבל טרם שמעתי על זונה שנחדרת ע"י גברים שהיא לא נמשכת אליהם עבור תשלום כי היא מעוניינת לסייע להם להגיע לאורגזמה. איכשהו, זו לא השאיפה של אף אחת.

יכולת היציאה- זנות היא מעגל תופת שקשה עד בלתי אפשרי לצאת ממנו. רשימת הסיבות לכך ארוכה ומגוונת- נשים שעובדות תחת סרסור לא ממש יכולות "לשבור את החוזה" כשמתחשק להן, לפעמים הן אפילו לא מנסות כלל להיחלץ מאותו סרסור כי במקביל להיותו סרסור הוא גם האדם היחיד בעולם שמעניק להן "הגנה", זה שהישרדותן תלויה בו. גם אלה שעובדות ללא סרסור נמצאות במעגל של הרס עצמי וסובלות מתסמיני פוסט טראומה. ההתמכרות לסמים ולאלכוהול והצורך לממן את ההתמכרות הזו לא מקלים. אולם יותר מכל אלה, מה שמקשה על נשים לצאת ממעגל הזנות הוא העדר אלטרנטיבות ראויות ותמיכה נפשית וכלכלית. ירימו את היד האנשים שמוכנים להעסיק אישה שבקורות החיים שלה תחת הסעיף "ניסיון תעסוקתי" כתוב "2013-2018- זונה בשדרות הר ציון"? קדימה, תרימו את הידיים שלכם, אני לא רואה אותן.

ליציאה מפונדקאות יש תאריך- ברגע שילדת, העסק תם. זה לא אומר שהתהליך או התוצאות שלו לא יעברו במחשבותייך לעולם אבל יש תאריך תפוגה לג'וב הזה ואין חשש ש"תתגלגלי אליו" שוב גם בגיל 60. וככל הנראה אין מעסיק שלא יסכים לקבל אותך לעבודה בגלל עברך ב"עולם הפונדקאות". אה, וגם אין דבר כזה "עולם הפונדקאות". פונדקאיות הן נשים בהיריון ונשים בהיריון הן פשוט חלק אינטגרלי מהחברה. זונות הן חלק אינטגרלי משולי החברה. הן תמיד היו שם.

נזקים פיזיים- נשים בזנות חוות אלימות פיזית באופן תדיר. מובן, הרמה וההיקף של האלימות הזו משתנים בהתאם לסוג הזנות וסביר להניח שזנות רחוב נתקלת באלימות גדולה יותר אולם למן הרגע בו "בחרת" להיות זונה, היכולת שלך לסרב מוגבלת עד לא קיימת. נשים בזנות נאלצות לבצע אקטים מיניים שלא הסכימו להם, חוטפות מכות, נדקרות, עוברות הפלות בשיעור גבוה, נדבקות במחלות מין הודות לזנאים שלא מעוניינים להשתמש בקונדום, חוות שטפי דם וקרעים באברי המין ובאזור האגן וסובלות מבעיות בריאותיות קשות במשך שנים, גם בהינתן שהצליחו לעשות את הבלתי יאומן ולהיחלץ ממעגל הזנות.

גוף של אישה לא אמור או מסוגל להיחדר שוב ושוב מדי יום, כל יום, ע"י אנשים זרים. אין גוף כזה, אין דבר כזה. לעומת זאת, גוף אנושי יכול להיכנס להיריון. הוא מסוגל לזה. הוא יכול לזה. זה טבעי עבורו.

כמובן, לא  טבעי למסור אח"כ את פרי הבטן לאדם אחר אבל ההיריון והלידה כשלעצמם הם טבעיים. לידה היא חלק מהחיים. היא חלק מהחיים בפקסיטן, בתאילנד, ביפן, בשבדיה ובמיקרונזיה. היא חלק מהחיים של נשים שהופכות מתישהו לאמהות ומדובר כאן על רוב הנשים בעולם. אין דרך אחרת. נשים נושאות עוברים ברחמן ואחר כך מוציאות אותם בדרך כלשהי מגופן.

בהחלט יש שורה של נזקים פיזיים בהיריון- מסימני מתיחה וצלקות דרך קרעים ובריחת שתן וכלה במוות – אבל אלה נזקים אפשריים הטמונים בהיריון ולידה. כל היריון ולידה. הם לא ייחודיים לפונדקאות. מה שייחודי לפונדקאות הוא הסיבה שבגינה אישה מוכנה לקבל על עצמה את הנזקים האפשריים הללו.

נזקים נפשיים- הסעיף הזה הוא היחידי בו יש דימיון קל בין זנות לפונדקאות. בשני המקרים מדובר בשימוש באיברים בגוף של אישה עבור אדם אחר. בפונדקאות את "משאילה" איברים מגופך פעם אחת, לזוג אחד, למשך תקופה של תשעה חודשים בזנות את "משאילה" איברים מגופך מאות פעמים, למאות זרים גמורים, שוב ושוב ושוב ושוב במשך שנים.

להשאלה הזו יש מחיר נפשי כלשהו. חייב להיות לה. קשה לי להאמין שנשיאת ילד, לידתו והפרידה ממנו לא יגבו מחיר נפשי מסוים. גם הפונדקאיות המאושרות ביותר שלא מתחרטות לרגע יודו שהעסק לא היה קל.

כן, כן, רובנו עושים שימוש באיברים שלנו עבור פרנסה כל הזמן- כדורגלנים עושים שימוש ברגליים שלהם, סבלים בגב, מנקי רחובות בידיים, עיתונאים במוח ובאצבעות וכו'. הגוף כאן כדי שישתמשו בו, בין היתר לצרכי פרנסה אבל השימוש הזה לרוב, לא גובה מחיר נפשי כבד. פונדקאות בהחלט עשויה לדרוש מחיר כזה ויש סיבה לכך שמישהו טורח לבדוק את הכשירות הנפשית של הנשים הבוחרות בכך ואף להצמיד להן פסיכולוג במקרה הצורך.

ובכל זאת, בשביל לטעון שפונדקאות נושאת נזק נפשי ארוך טווח לא חייבים להשוות אותה לזנות. יש מחיר נפשי להרבה מאוד דברים שאנחנו בוחרים לעשות בחיים שלנו ולהרבה דברים שקרו לנו בלי שנרצה. הם עדיין לא זנות. פוסט טראומה מתמשכת, דיכאונות, חרדות, בידוד חברתי, הפרעות דיסוציאטיביות וכו' במקביל לחיים מתחת לקו העוני, סטיגמה חברתית והעדר תמיכה (מפורט בהמשך) ותחלואה גבוהה שייכים לנשים בזנות, לא לפונדקאיות.

אורך החיים- היקף התמותה בקרב נשים ונערות בזנות גדול פי 40 משאר האוכלוסייה. כן, אורך החיים של נשים בזנות נמוך מאוד. לעומת זאת, אני בספק אם אורך החיים של פונדקאיות נמוך מהממוצע. כמובן, ישנן לידות שנגמרות למרבה הצער במות היולדת אולם שיעורי התמותה אינן ייחודיים לפונדקאיות. אלה שיעורי התמותה של נשים בלידה, בלי קשר לשאלה למי שייך העובר שברחמה. לעומת זאת, סיכוייה של זונה למצוא את מותה כתוצאה משימוש בסמים או אלימות הזנאים או תחלואת הגוף גבוהים מאוד.

סטטוס חברתי- זנות מתקיימת בעולם עם סטיגמה קשה. לצד נרקומנים והומלסים, נשים בזנות הן בתחתית שרשרת המזון. לעומתן, אמהות פונדקאיות הן קדושות שמעליהן מרחפת הילה. במדינה שהביאה לעולם את "ילדים זה שמחה", ששמה בראשית סדרי העדיפויות שלה את נושא ההולדה, שרואה ב'פרו ורבו ומלאו את הארץ' מצווה חשובה, היותך אם פונדקאית תוליד לצד הרמת גבה ושאילת אינספור שאלות  (וואו, איך את עושה את זה לעצמך?) כבוד, הערכה, דאגה לרווחתך וסביר אף שתזכה אותך בתואר 'צדיקה'. אולם היותך זונה תזכה אותך במקרה הכי טוב, ברחמים. במקרה הרע בזלזול, ביוש, הקטנה, השפלה, הדרה, ביזוי ואלימות. אם פונדקאית יכולה לומר בגאווה לא מוסתרת "אני אם פונדקאית". לא יודעת אם יש אנשים בעולם שינתקו קשר עם אישה כי היא בחרה לסייע (בתשלום או בוולונטריות מוחלטת) לזוג אחר להפוך להורים. לעומת זאת, זונה לעולם לא תוכל לומר בגאווה "אני זונה" ומניחה שרבים ממכריה –ממשפחה וכלה בחברים – יינטשו אותה אם תעשה כן. אף אחת לא רוצה להיות זונה, אף גבר לא רוצה להיות "בן זוג של זונה", אף הורה לא רוצה לומר "הבת שלי? ובכן, היא זונה". אבל אישה בהיריון? ועוד עבור מי שאינו מסוגל? הו, מצווה גדולה.

 

*********

בשורה התחתונה, אתם רוצים להתנגד לפונדקאות? מזועזעים מעצם קיומה? חושבים שהיא חייבת להיעלם מהעולם? יכול להיות שאתם צודקים אבל הקשר בין זנות לפונדקאות הוא כמו הקשר בין דג חרב לגרפיטי. אין קשר. שניהם פשוט מתקיימים בעולם.