יונתן היילו רצח. על זה אין ויכוח. אבל הסיפור של יונתן היילו הוא הדוגמה הטובה ביותר למה שקורה כשהמערכת והחברה והסביבה עושות את כל הטעויות האפשריות. כל מי שהיה או עלול להיות נפגע תקיפה מינית, צריך לפקוח עיניים ולהיזהר היטב. כי מערכת החוק והמשפט בישראל כשלו בסיפור הזה. והן גם עלולות להיכשל כשזה יקרה, חס וחלילה, לכם או למישהו שאתם מכירים.

וזו הרשימה:

האשמת הקרבן

שלושה ימים לאחר שהודה ברצח, באחת מחקירותיו הראשונות, התוודה היילו שנאנס פעמיים בטווח של שבוע על ידי ירון איילין (עבריין מין מורשע, כזכור), וחשש שזה הולך לקרות שוב כשהנרצח לקח אותו באיומים לפינה שוממת באזור המרכז המסחרי בשכונה. לפני חצי שנה חשף גיא פלג מ"החדשות" קטעי וידאו מחקירתו של היילו, שם נשאל שוב ושוב, למה לא נלחמת, למה לא צעקת, למה לא הסתובבת והלכת. האשמת הקרבן, קוראים לזה. עוה"ד רוני אלוני-סדובניק, שמתמחה בייצוג נפגעי ונפגעות עבירות מין, מסבירה שבעת תקיפה, הקרבן קופא במקום, ושחלק מהתגובה למקרה אונס היא רגישות לטריגרים שעלולים להציף את הקרבן, ועלולים לגרום לו להגיב בצורה שאיננה תואמת את ההיגיון הבריא. טריגר הוא כל תחושה סנסורית (טעם, ריח, מגע וכו') שמגיעה ועלולה להציף מחדש את האירוע, ואף לגרום לתחושת דיסוציאציה, במהלכה חווה הקרבן את התקיפה מחדש במקום את הרגע הנוכחי.

גזענות

בעוונותיו, יונתן היילו הוא כהה עור, וצבע העור שלו מעורר פחות הזדהות ואמפתיה מצד המערכת. עד היום, 40 שנים אחרי תחילת העלייה מאתיופיה, בני הקהילה עדיין נתפסים כנטע זר. התרבות שלהם "אחרת" והקודים לא מובנים על ידי החברה הישראלית.

יונתן היילו

היילו. צילום מסך: חדשות ערוץ 2

אי התיחסות למקרה החריג והשונה

המקרה של גבר שהותקף מינית על ידי גבר בוגר אחר מתוך הקהילה הקרובה שלו – דורש התייחסות מיוחדת ותשומת לב גדולה יותר, ולמרות זאת המקרה של היילו זכה בדיוק לתגובה ההפוכה. משיכות כתפיים, חוסר סבלנות, רצון מובהק להזדרז ולסגור את התיק. זו לא התנהגות חריגה, להיפך. על פי נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית, רק 10.2% מהגברים שפנו למרכז הסיוע מתלוננים במשטרה. מתוך סך הפניות למרכז, 19.5% הם גברים, על אף שעד גיל 12 שיעור הפגיעות בבנים ובבנות זהה. כלומר, שעבור גברים הבושה רבה, הפחד אדיר, והספקות מצד המערכת, כמו אלו שהתגלו בסיפורו של יונתן היילו, מכריעות אותם לשתוק לנצח עם הטראומה ולא לחפש שקט נפשי או צדק.

אי מתן סיוע נפשי מתאים

את היילו הפנו בכלא לתכנית שיקום למכורים לסמים ולאלכוהול משום שהעיד ששתה לאחר המקרה, והוא התבקש להיכנס לתכנית שיקום לטיפול בתחום האלימות, אבל מהלך העניינים יכול להיות משול לאדם שנותנים לו אספירין כי כואב לו הראש משום שזו תופעת לוואי של חיידק אלים שמכה בו. את יונתן היילו היו צריכים להפגיש עם פסיכיאטר ולקבל דו"ח בטרם הגשת כתב אישום. זה לא נעשה.

השמטת האונס מכתב האישום

אונס קשה להוכיח. יש מספר ראיות בסיפור של היילו, נסיבתיות אמנם, אך קיימות, שיכולות להצביע שהיילו אכן נאנס. בחקירה של היילו, שנחשפה, מבקש החוקר הוכחות, משתמש בשפה בוטה לתיאור האקט, ואומר "אני יכולה להגיד שיורד שלג בחוץ, זה אומר שיורד שלג?". טענותיו החוזרות ונשנות של היילו לא כובדו, והפרקליטות בוחרות להגיש כתב אישום שבו המניע לרצח בכלל לא מופיע. שופטת בית המשפט העליון, עדנה ארבל, היא זו שהפכה את התיק על הראש וקבעה שהיילו הוא קרבן עבירות מין.

אי קבלת הטיעון להגנה עצמית

היילו ואיילין הגיעו לפינה מבודדת במרכז המסחרי, שם התבצע הרצח בחניקה ואז "אוברקילינג" באמצעות לבנה. אלה העובדות היבשות. במקרים של אונס, הפער הפיזי בין התוקף והקרבן הוא מכריע בהכרה של "הגנה עצמית". בישראל יש סירוב עיקש ומזלזל להכיר בטיעון "הגנה עצמית" במקרים של עבירות מין. היילו היה במצב בלתי אפשרי – אם לא יעשה דבר – הוא יותקף מינית, שוב. אם יבחר להתלונן – הוא ייענש בנקמה. אם יספר לסביבה – הוא יזכה לזלזול והתעלמות. לא נותר לו איש שיגן עליו מפני הגבר שחזר ותקף אותו.

בתוך הסיפור של יונתן היילו מתערבלים חוסר אונים, תסמונת דחק פוסט-טראומתית וחוסר אמון מוחלט של מערכות החוק. אבל זה גם הסיפור של עשרות אלפי נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. רק 13.7% מהפונים לאיגוד מרכזי הסיוע (ולא מכלל נפגעי עבירות המין) בוחרים להתלונן במשטרה, ו-84% מהתיקים נסגרים ללא כתב אישום, כמחציתם מחוסר ראיות (ולא מחוסר אשמה, אחוז זניח). תוסיפו על זה אונס שני ושלישי ורביעי בחקירה, בעימות, ועל דוכן העדים, מחסור בתכנית שיקום ציבורית, עליהום תקשורתי אפשרי והוקעה מהקהילה, והנה מתקבלת אימפריה מפוארת של חוסר אחריות ואין-צדק, של איש-איש לעצמו.

אם ניתן ללמוד דבר אחד או שניים מהסיפור של יונתן, שיהיה זה מוסר השכל של אמונה והכלה וקבלה, של כלל המגדרים וכל צבעי העור, ואולי גם של דרישה לצדק שהוא יותר מסגירת תיקים בסוף יום העבודה.