בדרך חזרה הביתה מההפגנה ראיתי שורה ארוכה של אוטובוסים ממתינים לאורך רחוב אבן גבירול בתל אביב. זרם ארוך ובלתי פוסק של קהל צעד בדרך לאוטובוסים. אלה היו אלפי דרוזים שבאו כדי למחות בכיכר העיר של תל אביב נגד חוק הלאום והאפליה שהוא מייצר. חלקם היו בתלבושות מסורתיות, גברים בשרוואל עם כיפה דרוזית לראשם, או טורבן בצבעי אדום ולבן, הנשים היו בשמלות ארוכות ולראשן צעיפים לבנים. והיו גם צעירים בג׳ינס וטישירט. חלקם נשאו בגאווה את הדגל הדרוזי הצבעוני, אחרים את דגל הלאום - הלאום הישראלי.

הם נסעו שעות בדרכים. הדרך מכפרי הדרוזים בגליל המערבי והעליון אורכת שעתיים וחצי ויותר - לכל כיוון, זה לא עניין של מה בכך.

היה מרגש לראות את האנשים האלה מפגינים אולי בפעם הראשונה בחייהם. זו הייתה הפגנה אותנטית. זו קריאה שיצאה מאזרחי ישראל הדרוזים, עדה קטנה בת כמאה וארבעים אלף בני אדם בסך הכול, שמרוכזת במספר כפרים מצומצם בגליל ועל הכרמל. מי שהנחה את העצרת היה רפיק חלבי, דרוזי, ראש עיריית דליית אל-כרמל, וחלק מהדוברים היו מנהיגי העדה הדרוזית, שאחדים מהם דיברו בערבית. אף פוליטיקאי מכהן או חבר כנסת לא היה על הבמה.

כמי שהייתה בלא מעט עצרות והפגנות בכיכר רבין אני יכולה להעיד שהעצרת הזאת לא רק הייתה אותנטית, אלא ״ענייה״ במשאבים. לא הייתה שם מערכת הגברה משוכללת וקשה היה לשמוע את הדוברים מרחוק, לא היו מסכי ענק שאפשרו גם לקהל שאינו קרוב לבמה לראות את הדוברים. העצרת הייתה צנועה. לא נשפכו שם כספים.

מי שקרא טיפה ושמע טיפה יודע שהדרוזים השמיעו את קולם כבר הרבה קודם. בדיוני הוועדה שהכינה את חוק הלאום לקריאה שנייה ושלישית, בראשות ח"כ אמיר אוחנה מהליכוד, השתתפו לא מעט מנהיגים מהעדה הדרוזית, חלקם קצינים במילואים. למשל, שכיב שאנן, שאיבד את בנו השוטר כשהגן על הר הבית, שלח מכתב לח״כים בוועדה: ״מדינת ישראל היא מדינתי והיא ביתי ונתתי לה את היקר מכל, וממשיך ואמשיך לשרת אותה באהבה. חוק הלאום הוא אות קין על מצחו של כל מי שיצביע בעדו. אל תעשו את זה ואל תפרקו את ברית החיים בינינו, תשארו עם העקרונות של מגילת העצמאות כי בסוף בסוף אנחנו נמשיך לחיות יחד ורק יחד בשוויון, כבוד הדדי ושותפות".

בימים האחרונים נשמעים קולות של עשרות בני העדה הדרוזית - ברדיו, בטלוויזיה, במאמרים בעיתונים ובאתרי האינטרנט המובילים. אלה אנשי העדה עצמם, גברים ששירתו בתפקידים בכירים בצבא, נשים משכילות בנות לתרבות עתיקה.

ובכל זאת, זה הפוסט שפרסמה שרת התרבות והספורט, מירי רגב:

כשהשרה רגב מאשימה את אבי גבאי ואנשי השמאל ב״פוליטיקה קטנה״ בהבערת אש בין העדה הדרוזית לממשלת ישראל, מה בעצם היא אומרת?

היא אומרת שלדרוזים אין דעה. היא אומרת שהמחאה שלהם לא אותנטית. היא אומרת שניתן לנווט אותם ולהנדס אותם ולהשפיע עליהם ולהוביל אותם ולעשות איתם מה שרוצים, כאילו היו חבילה.

מה משמעות דבריה של השרה מירי רגב בפוסט שפירסמה בפייסבוק בתגובה להפגנה? שלדרוזים אין חשיבה עצמאית. היא מנמיכה ומקטינה ומשפילה בעצמה את הדרוזים, כאילו ניתן להוביל אותם בכחש.

היא מתעלמת לא רק מהעובדה שהדרוזים ממשיכים, גם תוך כדי מחאה, להצהיר על נאמנותם למדינה, היא מתעלמת מהעובדה שהדרוזים ניסו ככל יכולתם להשמיע את הקול הזה כשמעשה החקיקה עדיין היה בתהליך, היא מתעלמת מהעובדה שהם עשו כל מאמץ כדי להשמיע את הסתייגותם מהחוק בזמן ובמקום המתאימים, היא מתעלמת מהעובדה שלדרוזים יש יכולת חשיבה עצמאית, היא מתעלמת מהעובדה שהדרוזים מאמינים באמת - אחרי קריאה ולימוד מעמיק של החוק ומתוך היותם חלק מהלאום הישראלי - שהחוק הזה הוא חוק מפלה.

ובכך היא עושה בדיוק את מה שהיא מנסה להטיף נגדו: מתייחסת לדרוזים בזלזול, מנמיכה אותם, פוגעת בהם, חושבת שאם ילטפו אותם הם יירגעו. במקום פשוט להקשיב ולנסות להבין אותם.