כששמעתי שיש מי שהחליטו להרים מחאה ברחבי הארץ בתגובה לרצח של שתי נשים בהפרש של כמה ימים, היה לי ברור שאני צריכה להירתם למשימה. לא הכרתי את ענת לב-אדלר או רונית לב-ארי שעמדו מאחורי המחאה, ואת יעל אבקסיס הכרתי בעיקר מימי כתיכוניסטית מעריצה, אבל שמחתי כל כך שהן הרימו את הכפפה. את מרבית השבוע שעבר ביליתי בסיוע לענת רונית ויעל בהפצת הבשורה- חיבור לעשרות הנשים שהתנדבו לארגן את המחאה במקום מגוריהן, הפצת המידע, וקריאה להצטרף בכל אמצעי שיוכלו, גם ברשת, לקריאה החשובה הזו: די לרצח נשים.

תמונה: גל עמית

צילום: גיל עמית

בתור מי שמרימה לא מעט הפגנות, אני יודעת עד כמה זה יכול להיות מסובך, ומתיש, וכפוי טובה. אנחנו בוחרות את המחאות שלנו, על מה להוציא את המשאבים הכה מעטים שיש לנו כפמיניסטיות שנאבקות בחברה מידי יום, והרצח של עשרים ושתיים נשים מידי שנה על ידי קרוביהן מקומם אותנו רק במקרים חריגים. כך קרה ביוני 2017 כשנרצחו ארבע נשים באותו שבוע, ויצאנו עם קמפיין הרשת #כשירצחואותי שהביא את הסוגיה לקידמת השיח למספר ימים, מה שאפשר לנו לצאת לרחובות במחאה גדולה. זה אמנם ציני, אבל העובדה שהפעם היינו צריכות "רק" שתי רציחות כדי להתקומם, וכדי לצאת לרחובות, מראה בעיני על ההתקדמות של השיח בשנה וקצת שחלפה מאז.

זו הייתה השנה של הפמיניסטיות, קיבלנו הרבה יותר במה מאי פעם, למדנו איך להשתמש ברשתות החברתיות כדי להשמיע את קולנו, כדי לגרום לכולם להבין שאי אפשר להתעלם מאיתנו יותר. אבל עדיין מאות אלפי נשים וילדים, גם השנה, חיים בבית תחת טרור אלים. עשרות אלפי תיקים על אלימות במשפחה נפתחים מידי שנה, ורק שליש מהם הופכים לתיק שהפרקליטות מגישה. השאר נסגרים שלל סיבות. והממוצע הנורא של 22 נשים שנרצחות מידי שנה, מכל המגזרים, העדות וחלקי החברה בישראל, נשאר אותו דבר.

גם ביוני שעבר שמענו את מקבלי ההחלטות מבטיחים הקצאת משאבים, וכלום לא קרה. השבוע אפילו לא זכינו לשמוע את התייחסותם לנושא מיוזמתם, אלא נאלצנו לפנות אליהם באופן יזום ורק מעטים מהם בחרו להתייחס לנושא. בנוסף, שרת המשפטים איילת שקד, הותקלה באירוע בחירות והבטיחה את אותה התכנית שהשר ארדן מבטיח כבר מעל שנה וחצי, ואפשר לקוות שהפעם תוגשם.

תמונה: גל עמית

צילום: גיל עמית

כשביום חמישי החלה ההתאספות בכיכר דיזינגוף, שמעתי את יעל אומרת לכתבים "גם אם יהיו פה עשרים נשים זה מספיק", אבל מהר מאד היינו הרבה יותר מעשרים. התמונות מרחבי הארץ החלו לזרום, מצפון עד דרום אלפי נשים וגברים שעצרו את שגרת יומם ויצאו מהעבודה כדי לדרוש טיפול ומניעה של אלימות כלפי נשים. בתל אביב אפילו זכינו לראות שלל פוליטיקאים ופוליטיקאיות מגיעים, כאלו שעוסקות בנושא באופן שוטף כמו ח"כ מיכאלי וח"כ תומא-סלימאן, וכאלו שהנוכחות המפתיעה שלהן כנראה מדגימה עד כמה הכוח שלנו ללחוץ על נבחרי הציבור גדול משחשבנו. העובדה שמרבית הרשימות המתמודדות למועצת העיר שלחו נציגים היוותה עדות נוספת לכך שגם מי שלא שם את הנושא בראש סדר העדיפויות מבין שאנחנו כוח שלא ניתן להתעלם ממנו. השאלה האמיתית היא מתי נצליח לתרגם את הכוח הזה לעשייה בפועל. ארדן הוציא "הוראת שעה" ליישום תכנית האזיקונים, מה שאומר שאולי הפעם זה באמת יקרה. אבל ההמלצות של אותה ועדה היו כל כך הרבה יותר מאזיקונים- הם דיברו על תיאום בין הגורמים המטפלים השונים, הרחבת תכניות המניעה, הגדלת כוח האדם במקלטים, ועוד ועוד. ההתאספות המרגשת ברחבי הארץ מחזקת את ידינו במאבק הזה, אבל האמת שמעציב אותי לחשוב שצריך להיאבק כל כך קשה, על משהו די בסיסי כמו הזכות לחיות בביטחון, גם אם את אישה.

תמונה: ברכה ברד

צילום: ברכה ברד

אלימות כלפי נשים היא לא, כפי שנאמר לי באחד הטוקבקים השבוע, גזירת גורל. אלימות כלפי נשים, ורצח בפרט, הוא קצה הסקאלה של הדיכוי המגדרי שנשים חוות מידי יום. סקאלה שעליה נמצאות ההטרדות המילוליות, התקיפות המיניות, אך גם האפליה בשכר וההחפצה של נשים בפרסומות. הסקאלה הזו כוללת את כל מה שרע בעולם, את הדירוג של נשים כשוות פחות, כשבקצה הקיצוני שלו הן הופכות לרכוש, שמותר לפגוע בו כשאינו מציית לבעלים. הדרך היחידה למנוע את התופעה האיומה הזו היא לטפל בכל הרצף- לחנך בנים ובנות שהם שווים זה לזו, לאפשר לכולנו את אותן האפשרויות, לתת לנשים להשתבץ במוקדי כוח כמו רשויות מקומיות, כנסת, וממשלה. ובעיקר להבין, אחת ולתמיד, שמדובר פה בתופעה שיש לשים בראש סדר העדיפויות הלאומי ולהקצות לה משאבים ראויים, כי גם נשים הן בנות אדם, וצריך להגן גם על החיים שלהן.

הכותבת היא מנכ"לית, כולן - كلهن לקידום השיח והעשייה הפמיניסטית בישראל.