כולנו יודעות שהשלב הראשון בפתרון בעיות הוא להודות שהן קיימות.

יותר מידי פעמים אני מוצאת את עצמי נאבקת בעצמי לסיים את מה שאני צריכה לעשות. במחשב פתוחות עשר לשוניות לפחות שכוללות שלוש תיבור ג'ימייל שונות, פייסבוק, אינסטגרם, ווינט, מאקו, וואלה, הארץ, ישראל היום, גלאמור ואוקייקיופיד במידה ובעלי לעתיד מחפש אותי ממש עכשיו, לכך אני מוסיפה שלושה פרויקטים שונים שאני מרכזת במקביל לעבודה הרגילה שלי, ואפילו לא ציינתי את הבחירות. אה, והחלום ההוא לכתוב ספר. וסדרה. וסט הרצאות של שעה וחצי כל אחת. ואם כבר ספרים, מגיל צעיר קניתי לא מעט מהם שעוסקים בניהול זמן, ובאיך להספיק הכל בנונשלנט מעורר הערצה. ליד המיטה מונח "4 שעות עבודה בשבוע" ובתוכו תקוע מרקר צהוב כדי לסמן מה שחשוב, אבל כל הקטע בספרים לאנשים דחיינים, או עמוסים או עם הפרעות קשב וריכוז, זה שאנחנו מתחילים מתחילים מתחילים, ולא תמיד מסיימים. לא תמיד? כמעט אף פעם לא מסיימים.

כדי לנסות להתמודד עם הקשיים האלה יש לי יומן ידני, מחברת של רשימות, מחברת של חלומות, מחברת של משימות ארוכות טווח, מחברת של רשימות קצרות טווח ושני פוסט-איטים בצבעים שונים, אחד צהוב חלק ואחד ורוד עם שורות, כדי להזכיר לי דברים מידיים שאני צריכה לעשות. אני מדביקה אותם על היומן, על המחברות, על המחשב, על המראה, ומתעסקת לא מעט זמן בהעברה משימות מפתק, למחברת, ליומן (למראה! בטוש מחיק) וחוזר חלילה.

אני סקפטית כשמציעים לי פתרונות קסם שיאפשרו לי לנהל את החיים האנלוגיים-דיגיטליים שלי בצורה יעילה יותר מעכשיו. לעיתים נעים לי להתכרבל במחשבה שהבלגאן שיש לי בראש מאוד חינני וסקסי, ושזה מה שעושה אותי ליוצרת אמיתית. רעיונות משוגעים יכולים לצמוח על קרקע מבולגנת אמר פעם מישהו, או מישהי, או שאני המצאתי עכשיו, ואולי זה מה שלא נותן לי להפוך את החיים שלי למדוגמים באמת. אבל, באותו זמן אני נמשכת אחרי דיאטות הכאסח האלה להפרעות הקשב, כל עוד הן לא כוללות ריטלין.

 

תקשקשו על נייר ולא בפייס

כתבה שהתפרסמה השבוע ב"גרדיאן", מציעה מתכון שנשמע לא רע בכלל להילחם בהסחות הדעת הדיגיטליות. להפסיק להיאבק בטלפון ובהודעות, לא לבדוק כל שנייה את הפייסבוק והוואצפ ולהצליח לעשות מה שאנחנו צריכות לעשות – לעבוד. בכתבה המעניינת נאמר כי היום, בעולם של אוטוסטרדת מידע והסחות דעת, כל פרויקט שאנחנו מתחילות נמצא בסכנה. הסכנה היא כמובן המקורות הרבים לגניבת קשב, שימנעו ממנו להסתיים.

מחקר שנערך על-ידי אוניברסיטת הוקיאדו בשנת 2017 מצא כי אנשים שהיו צריכים לבצע משימה והיה לידם טלפון נייד, עשו את זה לאט יותר מאנשים שביצעו את אותה משימה, ללא טלפון נייד לידם. אין ספק שהמסקנות האלה מפילות מהרגליים. זה מזכיר לי שלפני שנתיים בערך קראתי כתבה על פנומן בן 30 שכבר עובד על הפרופסורה שלו, מנהל חברה מצליחה, חי חיי חברה תוססים וגם הגיע לירח. סתם, בלי הירח. אבל ברצינות, אותו אדם צעיר שנחשב לגאון, הסביר את היכולת המופלאה להשיג כל כך הרבה בעולם כל כך עמוס, בכך שהפריד בין המשימות השונות שלו, ועבד כל פעם, והכוונה לכמה חודשים בכל פעם – על משהו אחד בלבד. אחד. בלבד. את הטיפ הבלתי ישים שלו לחיים יעילים מחזק מחקר משנת 2001 שגורס שמעבר בין משימה למשימה יכול להפחית את הפרודוקטיביות שלנו ב-40% לפחות.

מבטיחה לנסות ולספר איך היה. צילום: Shutterstock

מבטיחה לנסות ולספר איך היה. צילום: Shutterstock

אתן שואלות איך כתבתי את הטור הזה עד עכשיו? באמת לא ברור. "זה אתגר יומיומי לסתום את מבול הגירויים ולנסות להתמקד", נאמר בכתבה, כשהרעיון שעולה על השולחן ככלי שיכול לפתור את הסחות הדעת ובעיות הקשב, הוא לשרבט על דף כשהמחשבה בורחת. ג'קי אנדראדה, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת פלימאות' כתבה מאמר בשנת 2009 בו תמכה בשרבוט כתהליך קוגניטיבי המסייע בהגברת הריכוז והקטנת החלימה בהקיץ בעת ביצוע משימות. "השוויתי את התגובות לשרבוט בין אנשים שהיו חולמים בהקיץ ובין אנשים שהקשב שלהם היה מוסח מהרשתות החברתיות וההודעות הקבוצתיות", הסבירה פרופ' אנדראדה, "והתברר שקצת שרבוטים וקשקושים על נייר לא כאלה מזיקים, במיוחד לא לעומת הנזק של הרשתות החברתיות".

ההסבר הוא שעט ונייר הם פלטפורמת היצירה האולטימטיבית המספקת חיבור פיזי בין המוח לביטוי עצמי. הם מזינים את הדמיון ומחזקים את המחשבה ויכולים באמת לעזור לנו להתרכז. "מחקרים הראו שכתיבה פיזית של דברים טובה יותר לשינון מאשר הקלדה בגלל המאמץ הנוסף הנדרש", מסבירה פרופ' אנדראדה, "זה מאמץ שטוב לזיכרון". היא סיפרה על מחקר נוסף שבדק יכולת ריכוז והצלחה של תלמידים שכתבו הערות על החומר הנלמד על דף נייר, לעומת תלמידים שכתבו את אותן הערות במחשב. אתן יכולות לנחש לבד איזו קבוצה הצליחה יותר.

אני יכולה להתחבר לרעיון הזה, של שרבוטים כשאני מפסיקה להתרכז, וגם באופן אינטואיטיבי אני אוהבת לכתוב עם עט או עיפרון יותר מאשר להקליד. אבל, בשורה התחתונה אני לא חושבת שזה ישים להפוך את כל העבודה שלי ממוחשבת לפיזית, בעולמנו הטכנולוגי עמוס המשימות והדד ליינים. דווקא נחמד לי לדעת שאינספור המחברות שלי לא כל כך גרועות (אבל כן מביכות) כמו שאפשר לחשוב, ומצד שני ברור לי שאת הכתבות הבאות אכתוב במחשב ולא בבלוק כתיבה צהוב. אבל כן, מעתה יהיה לי על השולחן דף שרבוטים מצ'וקמק, ומי יודעת, אולי אנחנו בפתחו של טרנד שהולך לכבוש את העולם? כך או כך, את הטור הזה הצלחתי לכתוב בלי הטריק החביב הזה. כנראה שכוח רצון, חדוות יצירה ואהבה לעבודה, הם בסופו של דבר המפתחות הכי טובים לעמידה במשימות.