כשאת עובדת בחינוך, כל שיחות הטלפון הכי מפחידות תמיד מתחילות במשפט "אבל אל תספרי לאמא". בפעם הראשונה שזה קרה, גיליתי ששתי תלמידות שלי נדרסו בתאונת פגע וברח בזמן שרכבו על אופניים. בכל המקרים הבאים כבר הייתי מספיק מתורגלת כדי לשבת בזמן, להנמיך את המוזיקה ולרשום תוך כדי השיחה את הפרטים החשובים ביותר שאצטרך למסור להורים. החיים לא הכינו אותי לרוב הסיטואציות ההזויות שקרו, וגם בפעמים שחשבתי שכן, התבדיתי. ההוראה היא עינית לחיי ההורות, אני מציצה לעולם גידול הילדים והדשא של השכן נראה צהוב. כמה עצב, כמה תסכול וכמה קושי חבויים בתוך גורי בני האדם. נכון. אין ספק שזו גם מתנה. אבל אחרי כל מה שראיתי בשנים האחרונות, עם כל שנת לימודים שנפתחת, חלום גידול הילדים מתרחק יותר ויותר.

התחלתי את המקצוע הזה מהמקום הכי נכון והכי אמיתי שיכול להיות. התחלתי אותו בטעות. ישבתי בבית קפה ליד מי שהתבררה להיות זוגתו של דיקאן הסטודנטים. החמאתי לה על כמה שהיא יפה, ושבועיים לאחר מכן מצאתי את עצמי מתרגלת קורסים בכלכלה בקריה האקדמית אונו. עזבתי אחרי שלושה סמסטרים לא בגלל שהיה לי רע. להפך. הבנתי שזאת עבודה ממש מגניבה ואם כבר ללמד, אז לחנך. התקבלתי להיות מורה למתמטיקה בבית ספר פרטי כלשהו ומשם התגלגלתי הלאה. המטרה בהוראה היא לא לימוד החומר. ממש לא מעניין אותי מה זו פונקציה, למה צריך את זה ואיך זה יעזור לתלמידים שלי בחיים (ספוילר: זה לא). המטרה בהוראה היא לקחת ילד לא מאמין, לא בטוח ביכולות שלו, לא תמיד אוהב את עצמו ולהפוך אותו ללוחם. לבנות גירסה מוקטנת עם ביטחון עצמי של ביונסה וחלומות של ביל גייטס. פתחתי את מפעל "בלה באה לחלץ" ובמשך שנים דמיינתי שהעבודה שלי היא שפשוף לקראת הדבר האמיתי. כל חלק בגוף שלי ידע שאני אהיה אמא, רציתי להיות אמא, ואני עדיין רוצה או לפחות מנסה להיאחז ברצון הזה עד כמה שרק אפשר.

 

"אני לא בטוחה מה שבר אותי יותר, הילדים או ההורים". צילום: shutterstock

הייתי נאיבית מידי. חשבתי שאם אני מצליחה להתמודד איתם כמה שעות במהלך היום, בטוח אצליח להתמודד גם 24/7 כל החיים. בדרך, ככל שהשנים חלפו, נשברתי. אני לא בטוחה מה שבר אותי יותר, הילדים או ההורים. ומה גרוע יותר, הורים שלא מבינים שהם הורים או ילדים שגדלים לתוך משפחות כאלו. היו לי הורים שהתקשרו אליי באמצע הלילה כי הילד שלהם ברח מהבית, ילדים שהחליטו לברוח דווקא אליי ואינסוף סיפורי זוועות על הטרדות מיניות, השפלות וחרמות. אחת האמהות אפילו הגיעה אליי ותיארה איך הילד המדהים שלה עבר מבית הספר הקודם כי שאר התלמידים בשכבה היו בטוחים שזה יהיה מגניב להכניס אותו לתוך פח זבל, לנסות לשכנע אותו להתאבד, לירוק עליו, להרביץ, לקלל ולהעלים לו את הציוד על בסיס קבוע. היא סיפרה לי את הסיפור שלו עם דמעות בעיניים ואני בכיתי יחד איתה. איזה חוסר אונים זה לראות את הילד שלך, את הדבר הכי יקר לך בעולם, סובל, ולך אין את היכולת לעזור לו. לשלוח אותו לגוב האריות מידי יום. לאסוף אותו פצוע וכבוי. לנסות להחיות מחדש לכמה שעות אחר הצהריים, להיכשל, ולהתפלל שהיום למחרת יראה אחרת.

לא קיים קורס מזורז שיכול להכין אותך להורות. אמנם ישבתי עם תלמידים שלי בתחנות משטרה בזמן שהם הואשמו באחזקת סמים של "חבר שלהם", אבל לא הייתי שם כשהשוטרים הגיעו לעשות חיפוש באמצע הלילה. לא עמדתי בצד, לבושה בפיג'מה ומבט חלול, כשהם אזקו את הילד שלי, לא פתחתי חסכונות של שנים כדי לממן עורכי דין ולא התחננתי למנהל שלא יעיף אותו מהלימודים. הייתי הראשונה להתבשר על כך שהתלמידה שלי בהריון לא רצוי, אבל לא עברתי איתה את ההפלה. הגעתי לכל פגישת פסיכולוג שביקשו לזמן אותי אליה כי הילד היה מוכן לדבר רק בנוכחותי, אבל לא ליטפתי לו את הראש בלילות כשהוא צורח מסיוטים. כאן עובר הגבול, ויש דברים ששמורים רק להורים. לרוב התלמידים שלי תמיד יהיה מקום אצלי בלב. הם יודעים שאני אהיה שם, בכל שעה ביממה. אבל גם מול הקרובים אליי ביותר יש מסך. אני לא אמא שלהם, אני לא נושאת באחריות המלאה עליהם ולא מחוייבת לתת דין וחשבון לאף אחד. אני אוהבת עד מתי שמתאים לי ובסוף מזדכה ביציאה. כמו אחיינים. כשמדובר בילדים, עוצמות הרגש הרבה יותר חזקות, ההשקעה הנפשית יותר גדולה וכל אבן קטנה בגלגל הופכת ל'טוטאלוס'. אם אני לא מצליחה להירדם בידיעה שכל השכבה באיזו מסיבה בנמל שמוכרים בה אלכוהול מזויף, מה אעשה כשהם יהיו שלי? אעמוד בכניסה למתחם עם רולים בשיער וסרט שנושא את הכיתוב "האמא הכי סאחית בעולם"?

"הטרדות השפלות וחרמות. לא קיים קורס מזורז שיכול להכין אותך להורות". בלה רבוי

"הטרדות השפלות וחרמות. לא קיים קורס מזורז שיכול להכין אותך להורות". בלה רבוי

ילדים רק נראים כמו סרט הוליוודי. אושר, קשתות בענן, חדי קרן ופיות ורודות. כשמכבים את המצלמה של הסלפי יש המון שערות לבנות, דאגה ועצבים. זו אחריות שלא בהכרח מתאימה לכולם. אני יכולה לחשוב על כמה הורים שגורמים לי לרוץ לכנסת רק בשביל לקדם הצעת חוק של מבחן הורות, אלו בדיוק אותם אנשים שמרימים גבה כשאני לא עונה "כן" מובהק לשאלת מיליון הדולר: "ואת רוצה ילדים?". כשהם מתעקשים, אני מחייכת בנימוס ומסבירה שוב שאין קשר בין עבודה בחינוך לרצון להתרבות. כל שיחת טלפון קשה שניהלתי עם הורים מיואשים, בסופה אני המשכתי הלאה והם בכו שבועות היא ההבדל. היכולת לסיים מתי שאני רוצה, לנתק את עצמי מהסיטואציה ולהתקדם. החינוך פקח את עיניי למשמעות האמיתית של גידול ילדים, לכאב הקשה שמלווה בתהליך ולוויתור על עצמך. אני מתבוננת על כל זה מהצד וקצת חוששת. ראיתי כבר כמות גדולה של נכשלים, מי יכול להבטיח לי שאני לא אחזור על אותן הטעויות?