במאי הקולנוע האיטלקי ברנרדו ברטולוצ'י הלך לעולמו אתמול, והוא בן 77. לאורך הקריירה שלו, בת כ-55 שנים, הוא זכה לעשרות אותות הוקרה ופרסים, ביניהם שני פרסי אוסקר. אך הפעם האחרונה בה השתרבב שמו לחדשות לא הייתה בזכות עוד עבודת בימוי מופתית או תסריט מופלא. ברטולוצ'י עלה לכותרות לאחר שקטע מראיון ישן שלו צף מחדש ברשת, בו הוא מספר כי אחת הסצנות המפורסמות מתוך סרטו המצליח ביותר, "הטנגו האחרון בפריז", שכללה מין אנאלי, לא הוסכמה על השחקנית, מריה שניידר. זו בדיוק הסיבה – זו ועוד כמה – שאני לא מתאבלת על ברנרדו ברטולוצ'י.

ברמה הרעיונית אני מבינה לליבם של יקיריו שאיבדו אדם קרוב וחשוב להם, ברור לי שמוות הוא אירוע עצוב. אבל כחובבת קולנוע מושבעת וכאזרחית העולם שנחשפה למותו של אמן מוכר, אין בי עצב. ברטולוצ'י כשל, בעיניי, כאדם, עוד טרם הצלחתו כבמאי. הקולנוע לא יכול להפריד את עצמו מהמוסר ומהחיים, בעיקר כשאלו הם הנושאים סביבם הוא צומח. בעולמות האומנות מרבית קברניטי הספינה הם גברים מזדקנים ששולטים שליטה כמעט מוחלטת על האמנים שהם העסיקו, שלא מעטות מהן הן נשים צעירות ומשוללות כוח שרוצות להצליח, להתפתח, וללמוד. ניצול הסמכות המחפיר הזה הוא בדיוק הבעיה שתנועת ה-METOO באה לתקן.

צילום: shutterstock

צילום: shutterstock

מריה שניידר הייתה בת 20 כשהסרט צולם. ברטולוצ'י הבטיח לה מה שרק מעטים יכלו ועוד יכולים- הצלחה קופתית כמו גם הערכה גדולה מעולם האומנות הגבוהה האירופאי. זאת בתמורה לכך שפשוט תתפשט. הסרט "הטנגו האחרון בפריז" עמוס עירום גם בלי סצנת האונס-סנאף המזוויעה עם מרלון ברנדו, שאותה תכננו ברטולוצ'י וברנדו בערמומיות ובלי ליידע את שניידר- בשם האומנות, כמובן. כך קרה שבפועל, במקום להשתתף בחגיגה שהיא האומנות השביעית, החיים של שניידר נהרסו - היא הפכה לבדיחה וצוות הסרט עצמו התעלם ממנה, והיא נותרה לבדה. משם והלאה חייה היו רצופים בעיות נפשיות וקשיים מקצועיים, עד שמתה בטרם עת בשנת 2011. שניידר לא זכתה לעשירית מההכרה בחייה לה זכה ברטולוצ'י, וייתכן שהגיע הזמן לתיקון.

היכרות קצרה עם חייו ועבודתו של האיש גם תניב תשובות באשר לרעות החולות של עולם הקולנוע מיום הולדתו. ברטולוצ'י נולד למשפחה אמידה בשנת 1941. אמו הייתה מורה לספרות ואביו איש ברנז'ה מוערך- חוקר אמנות, מבקר קולנוע, ומשורר. ברטולוצ'י גדל על ברכי ההוגים הגדולים של העת (גברים), האמנים המוערכים של העת (גברים), והצליח להשתחל לתעשייה באמצעות הקשרים של אביו. המאפיינים הבולטים של יצירותיו היו פוליטיקה, סקס, וגבריות. בקיצור, ברטולוצ'י הוא קלישאה של עולם הקולנוע המלא בעצמו עד כדי אפס הבנה של מרבית אוכלוסיית העולם, שמתקשה למצוא זמן לקרוא את כתביו של מרקס ליד האח הבוערת בבקתת הסקי באלפים. לא פלא שברשימת 100 הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים שגובשה על ידי מבקרי קולנוע מכל העולם, מופיעים, איך לא, רק 4 סרטים שבוימו על ידי נשים. הרי עולם הקולנוע מלא בגברים שטופחים זה לזה על השכם על סרטים שמעניינים רק גברים ומדברים רק מנקודת מבטם. הסרטים שלו היו פורצי דרך בזמנם, אבל את קליקת הקולנוע של שנות ה-60' וה-70' היה כל כך קל לנער, פשוט משום שהיא הייתה כל כך הומוגנית. ברטולוצ'י עסק במיניות וביחסים בין גבר לאישה אבל למעשה, הוא עסק בגבריות שברירית ומאוהבת בעצמה ובחרמנות זכרית. הבמאי האיטלקי באמת היה איש חכם ומוכשר, אבל הוא גם היה חלק מבעיה שעוד לא סיימנו לפתור ועוד עלולה להחריב את התעשייה.

מריה שניידר ומרלון ברנדו מתוך 'טנגו אחרון בפריז'. צילום מסך: יוטיוב

מריה שניידר ומרלון ברנדו מתוך 'טנגו אחרון בפריז'. צילום מסך: יוטיוב

אני לא מתאבלת על ברטולוצ'י. הוא מת בשיבה טובה ובתום חיים עמוסי מעריצים, עטורי שבחים, ומרובים בעשייה. לפני חצי שנה סיפר בראיון ל'ואניטי פייר' האיטלקי שהוא עובד על סרט חדש שיעסוק, כמה חדשני, "באהבה ובתקשורת". אני לא יודעת אם הסרט המתוכנן שנגדע עוד בדמי ימיו הוא הפסד לעולם הקולנוע, ייתכן שאם היה ברטולוצ'י משחרר עוד סרט, כמו קודמיו הוא היה נתקל בחומה פמיניסטית בצורה שהייתה חוסמת את דרכו להצלחה נוספת. עם מותו של ברנרדו ברטולוצ'י, אני בעיקר חושבת על אדם שבנה את הצלחתו על גבה הרמוס של אישה אחת לפחות, ועל תעשייה שלמה, חדגונית לעייפה, שמסרבת להחלים. אז כשאתם ששים לזכור את ברנרדו, אני לא מפסיקה לחשוב על מריה.