חנוכה הוא חג לנשים. אל תפספסו אותו
מתי בפעם האחרונה יצא לכן לשבת חצי שעה ולבהות בשלהבת נר מרצדת, מוקפות במשפחה וחברים וריח אבקת סוכר? הרבה גלית כהן קדם מאמינה שככה בדיוק חנוכה צריך להיות

זה קורה לכן כל שנה. אתן נקלעות להדלקת נרות במבואה של המתנ"ס, בכיכר השכונתית, בבית הספר או בגן של הילדה, הציבורי, או במשרד: השמש שוקעת ומתארגנים להדליק נרות חנוכה ביחד. איכשהו, תמיד, נר השמש הצבעוני נוחת לתוך ידיו האמונות של הגבר-עם-זקן וכיפה המצוי, וכולנו עונות אחריו "אמן" מתוזמר.
לא מאמינות לי? תעשו גוגל לרגע תמונות של הדלקת נרות, ותראו בעצמכן. כמעט ללא יוצאים מן הכלל, חיפוש ברשת מעלה תמונות של ילדים-בנים או גברים מזוקנים אוחזים אחר כבוד בשמש המאיר.
נניח לרגע בצד את הדעה התלמודית שמצוות הדלקת נר חנוכה חלה גם על הנשים [תלמוד בבלי, מסכת שבת דף כג ע"א: " אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס"]. אני פונה למקורות העתיקים של המסורת היהודית ושואלת: מהו התפקיד שייעדתן לנו, רבנים יקרים, הנשים, בחג הזה?
בשולחן ערוך, אחד מספרי ההלכה המרכזיים במסורת היהודית, כתוב כך: "בכ"ה בכסליו מתחילין שמונת ימי חנוכה, ואסורים בהספד ותענית, אבל מותרין בעשיית מלאכה. ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות, ויש מי שאומר שאין להקל להם" [אורח חיים, תרע, א].
איסור עשיית מלאכה בזמן שנרות החנוכה דולקים- יסודו בייחודיותם של נרות חנוכה; בניגוד לנרות שבת, ששימשו למאור בערב שבת אחרי חשיכה, נרות החנוכה מאירים רק לצורך סיפור הנס ואין תפקידם להאיר את החלל למטרות אחרות, שהרי "אין לנו רשות להשתמש בהם". מכאן יוצא, שגם אם בימי חנוכה אין מניעה לכבס, לבשל, לנקות ולעסוק בשאר מלאכות הבית- הרי שישנה כחצי שעה בכל ערב שאת אמורה, על פי ההלכה, לשבת רגל על רגל ולא לעבוד כלל. ההלכה אף מדגישה שיש מי שגורס שאין להקל לך בכך.
אז חברות, אני אומרת: בואו נזרום על המסורת. מתי בפעם האחרונה יצא לך לשבת חצי שעה ולבהות בשלהבת נר מרצדת בחדר חמים, מוקפת במשפחה וחברים וריח אבקת סוכר נישא באוויר? חצי שעה ללא הספקים, מטלות, ריצות, תיזוזים, ג'ינגולים? נשמע קסום.
אדרבה, שבו יחד, כל החבר'ה, עם הילדים/ות, סובבו סביבון או תעלו זכרונו מחנוכה לפני שנתיים אצל דודה-עדנה, או סתם תבהו, כמו פעם, בשעווה המטפטפת אל תוך קני החנוכייה. חצי שעה של מדיטציית נר. קסום, אמרנו, לא?
אבל בין שמתירים לי לעשות מלאכה ובין שלא, אני מתירה לעצמי לשבת לצד השותפים לחיי המשפחה שלי ולבהות ביחד. אני מתירה לעצמי ליהנות משותפות עם בן הזוג שלי שקילח את הפעוט, והעמיד מדיח, וקפץ לקנות סופגניות- בזמן שאף אני הייתי באותו נס של "לסיים יום של עבודה/ילדים/בית בלי לאבד את שפיותי ועוד לחגוג חנוכה כמו שצריך עכשיו".
אז אחות, תדליקי- ותנוחי. את לא צריכה להדליק משואה [אם כי גם שם נחמד לראות שיש יותר נשים מדליקות] אבל גם לא צריך לקבל אישור להרים רגליים על הספה.
תדליקי- ותנוחי, או אפילו: תדליקו-ותנוחו. כמה נעים לפרסם ניסים בצוותא, שכל אחד ואחת מהיחידה המשפחתית שלך בוחר/ת היכן להוביל והיכן לענות אמן. ועל זה נאמר: "שעשה ניסים לאבותינו ולאמותינו, בימים ההם, בזמן הזה".