אני כבר שעה בקניון, מכתתת רגליים מחנות לחנות בחיפושים מייאשים אחר טרנינג דק. כמה זה כבר יכול להיות מסובך למצוא טרנינג דק לילדה בת חמש? אז זהו, מסתבר שזה מסובך לא פחות מניסיון להשיג איפור טבעי בלי להראות עם שפכטל עליך, שכן רשתות האופנה, כך מתברר, יוצאות כולן מתוך הנחה שכל ילדה לובשת סוג אחד של מכנסיים: טייץ.

האמינו לי שבדקתי היטב, לא השארתי אף רשת מקופחת. למעשה, היחידה שמרגישה מקופחת פה זו אני. התסכול מתחיל להציף אותי, מה אעשה מחר בבוקר? מה היא תלבש? היא הרי לא מוכנה ללבוש טייץ, כי הוא צמוד. אבל היא גם לא מוכנה ללבוש טרנינג עבה - כי הוא, ובכן, עבה. לא היה לי מושג איך אני צולחת את החורף הישראלי הזה בכמה שפחות בכי. בסופו של דבר, גיליתי שיש מכנס אחד שהיא מחבבת, וממנו קניתי עוד עשרים, שיהיה ליתר בטחון אם מכונת הכביסה תתקלקל.

מבינים? יש לי ילדה בת חמש, וכל מה שמעניין אותה בגיל הזה זה שיהיה לה נוח ושהבד יהיה נעים. חולצות עם פייטים למשל, טובות עד לרגע שהן מגיעות מהחנות אלינו הביתה. אחרי חדוות הרכישה, ואף על פי שהן שבו את ליבה, הן נשארות יתומות בארון, כי פייטים - ואת זה יודעת כל ילדה בת חמש - זה מגרד.

דומה שרשתות האופנה מתבלבלות וחושבות שהעובדה שבנות קטנות רוצות להתהלך על עקבים, ולמרוח לק ואודם, מצדיקה להתאים את האופנה לילדות שתהיה כמו זו של האימהות שלהן, שעה שילדות דעתניות יסכימו ללבוש משהו בתנאי אחד – אם הוא נוח להן.  

אני מגלה שאף על פי שהילדה שלי רוצה לגדול כל כך מהר ומנסה לחקות אותי, בסופו של דבר היא עדיין תינוקת רכה, שמחפשת לצאת לעולם עטופה בבגדים שידמו את התחושה ברחם אולי, ויתנו לה הרגשה נוחה ונעימה. היא רוצה להתפנק גם כשהיא בגן בלי אמא, ובגדים מפליז או מפרווה דקה למשל, עושים את העבודה. אם זה גם נוח וגם יש על זה הדפס של חד קרן – הללויה. אם זה גם נוח, וגם עם הדפס של חד קרן, וזה אפילו בזהב  - זה כבר שיחוק של ממש. בגדים כאלה אני מוכנה לקנות בערימות, ולו מהסיבה שהם יצילו לי את התארגנות הבוקר, שלא לומר - טרור הבוקר, כי שלום עם הפלשתינאים כבר הרבה יותר קל מלהלביש את הפאשינסטית הקטנה.

תמונה: Shutterstock

תמונה: Shutterstock

אני נערכת למלחמה עוד בערב שלפני, אנחנו בוחרות בגדים ותולות יפה על קולב. בכל פעם מחדש אני תולה גם את תקוותיי בקולב המוכן. ובכל פעם מחדש זו מתבררת כתקוות שווא. הרי בבוקר השמלה כבר לא נוחה לה חרף הכוכבים הגדולים שעליה, והיא מבקשת ג'ינס, אבל הג'ינס עבה. אני מנסה טייץ אבל הטייץ צמוד, אז מחליפה לה למכנס בצבע זהב (זהב חייב לעבוד), אבל היא לא רוצה אותו עם החולצה השחורה, כי  – שום ושמים – היא שחורה, וגם לא עם החולצה בצבע תכלת כי היא לא מספיק ורודה. הילדה בסירובה, שום דבר לא מספיק יפה או נוח, ובטח שאין גם יפה וגם נוח. ברוב ייאוש אני תוהה, למה אי אפשר לשלוח ילדים לגן בפיג'מה?  

האמת – שאם זה היה תלוי בה היא היתה הולכת כל יום לגן עם פיג'מה. אמנם מצד אחד היא חייבת שהבגד יהיה "בסטייל" (כן, לבנות חמש יש סטייל, ולפיו צבע כתום הוא מחוץ לתחום), אבל מצד שני - היא לא תתפשר על נוחות (כך שגם מכנסיי הקורדרוי שקניתי לה, מנומרים ככל שיהיו, נשארו בדד בארון). מצחיק שעם השנים, ככל שאנחנו מתבגרות, הכיוון הוא הפוך - אנחנו מתפשרות על הנוחות בשביל היופי. מגביהות את עצמנו על עקבי סיכה רק כי זה גורם לנו להיראות כמו איזו ברבי גבוהה וחטובה, לובשות חזייה למרות שזה לוחץ לנו על הנשמה, מכניסות את הבטן רק כדי להיכנס לסקיני, ויוצאות לבלות במיני למרות שבחוץ קור אימים. 

מעניין מה היה קורה אילו היינו מרשות לעצמנו לשחרר, ולהסתובב – כמו שילדות אוהבות – פשוט בטרנינג. מה היה קורה אילו היינו מרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו, בלי תוספת הביטחון העצמי שמעניק לנו איזה בגד. כמו איזה גבר עם חולצת סוף מסלול קרועה ודהויה, שכל כך בטוח בגבריותו שהוא בכלל לא צריך להרשים. למה אנחנו לא יכולות להרגיש הכי סקסיות בעולם גם אם נוותר על השמלה, הגרביונים והאודם. אחרי הכל סקסי זה אופי, ואופי לא לובשים. חבל, שכמאמר השיר, אי אפשר ללכת עירומים, לפחות מטאפורית.