האישה הצעירה שצולמה מחזיקה שלט קרטון "בנים לגז" עוררה סערה מטורפת בלא מעט מעגלי שיח ברשת. חלק טענו שהיא "קומץ", "עשב שוטה" והזהירו מהידרדרות, חלק אחר, ביניהן לרוב "הפמיניסטיות המקצועיות", טענו ש-"אז מה, זה בסדר, כולה ילדה בת 17 ואתם גברים בכלל רוצחים, אז תסתמו". ראיתי גם הסבר נוסף שזה בגלל שנוער של היום מאד אוהב בדיחות שואה וזו הרי לגמרי בדיחת שואה חחח סמיילי קורץ.

האישה הצעירה הזאת, ואני מקפידה כאן במיוחד לקרוא לה ככה ולא בכינויים מקטינים "ילדה" או "נערה", היא תוצאה ברורה מאד של החינוך הפמיניסטי הלקוי של העשור האחרון. החינוך הפמיניסטי שגם מאד אוהב להשוות: בין פמיניזם לשנאת גברים, אבל מצד שני תמיד מקפיד לשכוח את המילה "זכויות" בביטוי "שוויון זכויות", מה שמוביל לעתים להתנצחויות מגוחכות ממש וחוסר הבנה מוחלט.

ואותן נשים צעירות, שלפני עשור היו ילדות בבתי ספר יסודיים, צופות מהצד וגדלות לתוך זה וזה מה שהן רואות. שזה בסדר להגיד לאמא לבן "את מגדלת אנס פוטנציאלי" וזה בסדר לקרוא לכל גבר "מסגבירן", אפילו שההסבר שלו מבוסס על ניסיון וידע רב יותר, למשל, כי הוא למד משהו שהיא לא או יודע משהו שהיא עוד לא יודעת ולהניף שלטים שקוראים להשמיד גברים.

הן בטוחות שהמלחמה הזאת היא מלחמה שלהן כי הן לא מכירות שום דבר אחר. הן בטוחות שפרובוקציה זו הדרך היחידה לפעול, והן אפילו לא ניסו שום דבר אחר. וכן, יש ביניהן המון נפגעות מגברים, ואת זה אסור לשכוח, אבל עדיין – בעיני לשלט כזה ולהתנהגות של אותה אישה אין שום הצדקה מוסרית.

חוץ מללמד שוויון או שוויון זכויות, צריך ללמד לקחת אחריות. אסור לגלגל אותה על אחרים כי זה יוצר את ההתנהגות הקרבנית, שהיא כידוע אויב מספר אחד של כל פמיניסטית שמכבדת את עצמה. אז מצד אחד צועקים לך "אל תתקרבני", ומצד שני, את מקבלת לגיטימציה לעשות כל דבר בלי לקחת על זה את האחריות.

הפגנת הנשים ביום שלישי בערב. צילום: שמואל שפירא

הפגנת הנשים ביום שלישי בערב. צילום: שמואל שפירא

גיל 17 זה כבר מזמן גיל שבו צריך לדעת להבחין בין טוב לרע. להבחין בין בדיחת שואה לפרובוקציה. וכן, עדיין יש דברים שעדיף לעשות בחוג מצומצם של אנשים ולא לצאת איתם לפומבי. אגב, בזמנו, בהפגנות שדרשו פונדקאות ללהט"בים, השלטים "רחם לכל הומו", זכו לגינוי מקיר לקיר מאותן פמיניסטיות מקצועיות, בלי להתחשב בגיל או סטטוס חברתי של מניפי אותם שלטים.

השלט הזה הוא רק דוגמא אחת לקיצוניות מטורפת, ולא משנה איפה כל השאר נמצאים על הספקטרום. החוק הבלתי כתוב של הרשתות החברתיות אומר שאסור להשוות, אבל בפועל כולם תמיד משווים, הכל וכל דבר. הנה, חברת פייסבוק (לשעבר) טענה שנשים לא טבעוניות המוחות נגד אלימות כלפי נשים הן צבועות, כי בעיניה החמלה לבעלי חיים ברמה של לא לאכול מוצרים מן החי היא תנאי כניסה למעגל הפריווילגי של אלה שמותר להם להתנגד לסוגי אלימות אחרים ובכך השוותה בין כל סוגי החמלה, כי מי שלא משלנו, שלא יעז.

האישה עם השלט זכתה לתמיכה מקיר לקיר כי אם אותן "פמיניסטיות מקצועיות" היו מגנות אותה זה היה פוגע בשריון ההגנה שלהן. זה היה מפריע לתחושת הצדקנות. הצדקנות, לא הצדק, כי הצדק כבר מזמן לא שם. כי בעיניהן יש צדדים שמותר להם להיות קיצוניים כי מבחינתן זו "התנהגות מפצה" שהיא תוצאה של משהו. אז כן, לגבי שזו תוצאה של משהו אני לגמרי מסכימה, אבל היא לא מפצה על כלום, אלא פותחת סיבוב נוסף של אלימות בצורה של פרובוקציה זולה.

הדרך היחידה, בעיני, להפגין נגד אלימות היא לא להיות אלימים בעצמנו. להילחם בקיצוניות אפשר רק על ידי הכלה ולא על ידי יצירת קיצוניות אחרת. אנחנו אחראים על הדור החדש שגדל כאן, אבל זה לא אומר שצריך גם להסיר מהם את כל האחריות.