שמעו, העולם משתנה. אתם יכולים לעצום עיניים ולחשוב שהכל כרגיל ואנחנו עוד "רעש רקע" שוודאי יחלוף מעצמו, ואם לא מעצמו אז בזכות תביעות השתקה, פוסטים של הצל או שיימינגים, אבל אני מצטערת לבשר, זוהי רק ההתחלה.

אתמול בלילה פעילות לוט"ם (לוחמה בטרור המגדרי) השחיתו בירושלים שלטי בחירות של שר האוצר ויו"ר מפלגת כולנו, משה כחלון, ועל פניו רוסס המספר "26", כ"מניין קורבנות הטרור המגדרי", כפי שהגדירו הפעילות בהודעה שפרסמו לתקשורת מיד לאחר האירוע. "בכנסת האחרונה נרצחו מספר בלתי נתפס של נשים על ידי גברים", נכתב בהודעתן. "הרוב המוחלט זעק לעזרה והמוסדות התעלמו, זלזלו, הקטינו, השפילו. עד שלא קמה זעקה חברתית, המדינה והעומדים בראשה, ושר האוצר כחלון בפרט, לא טרחו להעביר את הכספים המובטחים לטיפול ומניעה של אלימות כלפי נשים. לאור הבחירות, הכספים מוקפאים שוב. נשים ממשיכות להירצח, המוסדות ממשיכים להתמהמה, וכחלון ממלא פיו מים. אנחנו כאן כדי להזכיר לציבור: במשמרת של כחלון, שניבט אלינו משלטים מכל עבר, נרצחו 26 נשים. הפרצוף הזחוח שלו והיהירות שאיתה הוא מציע את עצמו שוב לייצג ציבור שעל רובו (50.7%) שמים פס, פוגע ברגשותינו. אם הוא מפקיר את ביטחונן הבסיסי ביותר של נשים - מקומו לא בכנסת".

ההודעה של לוט"ם מבטאת מה שאני חושבת כבר זמן רב. שאסור להמשיך לשתוק. שאנחנו כוח אלקטורלי, ועכשיו הוא מתנקז בצורה מושלמת לבחירות. למרות שייצוג הנשים בכנסת הבאה עומד להיות עלוב, אנחנו לא נחזור למקום שחלקכם רוצים שנחזור אליו - להיות קטנות ושקטות ועדינות. אנחנו לא נשאף להיות "נשים של בית", ואם זה נשמע לכם מיושן ואף אחד כבר לא כותב דברים כאלה, אני מזמינה אתכם לעבור על תגובות לפוסטים של מי שמתנגדים לכל מה שקורה פה בחודשים האחרונים, ותגלו עולם מופלא של שוביניזם טרי מהניילונים, גרסת 2019. אבל אתם יודעים שאני לא באמת מתפלאת. ועם כל הכבוד שאני רוחשת למי שבוחרות (אבל באמת בוחרות, ואני באמת מכבדת) לשמור על הסדר הישן, מתרחשת פה מהפיכה.

ואספר לכם סוד, היא בעבעה מתחת לפני השטח במשך שנים.

היא בעבעה עם כל התפכחות ועם כל מודעות מתעוררת. היא בעבעה כשעוד אישה הרכיבה את המשקפיים המגדריים וראתה איך מתייחסים אליה שונה מאשר לגברים. את הסטנדרט הכפול, את ה"גבר גבר" וה"שרמוטה", את ה"אבא המשקיען" וה"אמא המגזימה" או את פערי השכר. ונכון שלהכל יש "סיבות הגיוניות", אבל זה עדיין לא מסתדר עם תחושת חוסר הצדק, כשאנחנו ממשיכות להשתרך מאחור. יש כאן בעיה.

פעולת מחאה של ארגון לוט"ם. צילום: לוט"ם

פעולת מחאה של ארגון לוט"ם, מאמש. צילום: לוט"ם

יש רגע בו אנו מבינות שיותר קשה לנו להצליח בעולם כנשים. אנחנו רואות את זה מול העיניים. אנחנו לפני הכל "נשים". אנחנו נותרות נשכחות לא בגלל שאנחנו פחות מוכשרות – אלא כי הזירות האלה שאנחנו רחוקות מהן, הזירות החשובות, לא מרגישות לנו בטוחות מספיק. הן לא שלנו מספיק. אנחנו פחות נמצאות במוקדי הכוח, כמו הפוליטיקה, עולם העסקים או העולם הטכנולוגי. וכנשאל את עצמנו למה, כי הרי אנחנו מדהימות ומוכשרות וגם רגילות לקחת אחריות, נרגיש שאנחנו לא מוצאות תשובות מספקות. אולי אנחנו לא יודעות לשחק את המשחק? וכשנדבר על העובדות ועל נפקדותינו מזירות ההשפעה, יקראו לנו בכייניות.

תתמודדי! הכל תלוי רק בך.

אבל האמת היא שלא. הזעם מתעורר כשאנחנו רואות שזה לא תלוי רק בנו. שיש כאן מערכת שנבנתה בלי לקחת בחשבון את הצרכים שלנו – בין אם ביולוגיים ובין אם שאימצנו בגלל שגידלו אותנו בדרך מסוימת. ותאמינו לי שלפעמים הייתי רוצה לא לראות ולא להיות כל כך מתוסכלת ("ממורמרת", כמו שאתם אוהבים), אבל אי אפשר. ברגע שהמודעות הזו נמצאת, העולם נראה אחרת.

 

באנו לשחרר גם אתכם, הגברים

המהפכה המשיכה לבעבע עם כל גרון ששוסף וכל כדור שנורה לראש. עם הביטוי הבזוי "כבוד המשפחה" והמחלה חשוכת המרפא שנקראת קנאה אובססיבית. המהפכה בעבעה כשעוד אישה ועוד אישה נרצחה, אבל ממי שמנהיגים את המדינה ומחזיקים ביכולת קבלת החלטות משנות חיים ממש, לא שמענו דבר. מי סופר אותנו בכלל? אלו ערביות, אתיופיות ורוסיות, ומה הקשר שהן נשים? גם לכל רצח יש "הסבר הגיוני". הסברים שלא מניחים את דעתנו, שוב.

והם גם לא יניחו. כי אנחנו יודעות שיש מכנה משותף שמאחד את האלימות הזו, והיא העובדה שאנחנו נחשבות חלשות. לא מגיבות. אפשר לצחוק עלינו, להרביץ לנו, להשפיל אותנו, לאנוס אותנו, לרצוח אותנו - ואנחנו נשתוק. וול, ברור לכם שהמשך המשפט הוא "לא עוד", נכון?

וכשעוד אישה נרצחה, וכולכם כבר יודעים שמדובר על ה-26 מתחילת השנה, זה לא עובר בשתיקה. ועד שיימצא פתרון מספק, אנחנו נמשיך לדבר, לכתוב ולמחות על זה. ולשבות. אין דבר כזה "אין מה לעשות". יש מה לעשות, וצריך לעשות. אנחנו כאן כדי שייעשה, כדי שישתנה, וכדי שכולנו נרגיש את זה. כך עובדת דמוקרטיה – לאזרחים ולאזרחיות זכות המחאה, ואנחנו משתמשות בה. ואל תתחילו עם לחנך ולהטיף על הדרך הנכונה לשנות את העולם.

מיצג מחאה בכיכר הבימה בתל-אביב. צילום: קלאודיה לוין

מחאה בכיכר הבימה בתל-אביב, בזמן מחאת הנשים הגדולה. צילום: קלאודיה לוין

גדלנו על המשפט "נשים נחמדות לא עושות היסטוריה" ואנחנו מגדלות את הילדות שלנו על "סיפורים לפני השינה לילדות מורדות". פנינה רוזנבלום יכולה לחשוב שהאמיצות נגד אייל גולן בכנסת לא נחמדות, אבל זה עובר לידינו. אנחנו הנשים שמבינות שהעולם הזה יכול להיות הרבה יותר נעים ובטוח עבורן, הרבה יותר מאפשר. גם בשבילך פנינה.

וברור שתהיה תגובת נגד, זה אך טבעי כשמזיזים למישהו את הגבינה. ועם כל מופע אלים שאני חווה נגדי או נגד נשים אחרות בחודשים האחרונים, אני רק מתחזקת. אני יודעת שהשינוי מתרחש כי יש כוחות שפועלים כדי שהוא לא יקרה - כי משהו קורה. מה שקורה עכשיו מוגדר כבאקלאש, תגובת נגד, כינוי שטבעה החוקרת סוזן פלודי בספרה "באקלאש". האלימות וההתנגדות למחאה הם לא דברים שמפתיעים אף אחת. רק שאולי הפעם כדאי למי שמתנגד, לחשוב לפני ההתנגדות ולהבין את המניעים האמיתיים של המפגינות, בלב פתוח.

אז מתנגדות ומתנגדים יקרים, אני מציעה לכם לנסות לקבל את השינוי. אולי אפילו - להתאפס. להבין את המניע האמיתי. שהוא לעשות עולם בטוח וטוב וצודק יותר. להבין שמזיזים לכם את הגבינה, וזה לא קל, אבל מזיזים אותה גם עבורכם. המערכת הקיימת מסרסת גברים ופוגעת בהם לא פחות, ויש כאן הזדמנות משותפת לשבור את יחסי הכוחות שפוגעים בכולנו. אני מקווה שכמוני, תראו את המאבק הזה כחיובי. כתקופה היסטורית. שתכאבו על הנשים הנרצחות, כי אתם בני אדם ולא שונאי נשים. שלא תענו מיד ב"גם יש גברים שנרצחים". נכון, יש, אבל אולי תתנו לכאב שלנו מקום? כי יש לכולם מקום, בניגוד למה שלימדו אותנו.

אני בטוחה שישראל של עוד חמש שנים תהיה שונה מהותית מישראל של היום. גם אם בכנסת יהיו פחות נשים. החברה האזרחית ערה, מודעת, ביקורתית ופעלתנית. הפעילות של לוט"ם לא מתכוונות להפסיק. אנחנו לא מתכוונות להפסיק. אני רוצה לקוות שכולנו נחיה ביותר חירות ויותר ביטחון, ואני מאמינה שמה שקורה עכשיו יוביל אותנו לשם.