נשים בזנות לא תמיד צריכות שיצילו אותן
בתנועה הפמיניסטית קיים ויכוח נוקב לגבי המשמעות של הזנות בין אלו הרואות בצריכת הזנות כניצול ודיכוי של נשים, ואלו הרואות את הגוף והמיניות הנשית כמשאבים ולפיכך את הזנות כדרך לגיטימית להתפרנס
העברת החוק להפללת הלקוח בקריאה ראשונה לפני כחודש עוררה גל של תגובות בחוגים פמיניסטיים, רובן אוהדות ושמחות על התקדמות אל עבר מיגור הזנות וחברה מוסרית ושוויונית יותר. אך היו גם קולות אחרים, מהוססים יותר לגבי העמדה המוסרית של החוק ומידת האפקטיביות הצפויה שלו, שנשטפו בבליל צהלות השמחה.
אני אחת מאותן פמיניסטיות שהגיבו בכעס ובביקורת להעברת החוק בקריאה ראשונה. עוד באותו ערב שבו החוק עבר פרסמתי פוסט זועם בפייסבוק שבו האשמתי את הפעילות למען הפללת הלקוח כי החוק שהן מקדמות הוא שיתוף פעולה עם הפטריארכיה, מאחר ונשים פריבילגיות מחליטות עבור נשים מוחלשות מה עליהן לעשות בגופן, בטענה כי האחרונות אינן יודעות מה טוב עבורן. הפוסט גרר אחריו תגובות קשות מצד תומכות ההפללה, ונדמה כי ההאשמה הכבדה של "שיתוף פעולה עם הפטריארכיה" היא שנגעה בעצב חשוף ועוררה את זעמן, במיוחד לאור העובדה כי המאבק בתעשיית המין נמצא בלב הקונצנזוס ובקו הראשון של המאבקים הפמיניסטיים בשנים האחרונות.
"המטרה הבסיסית של כל צד היא זהה: להגביר את האוטונומיה של נשים ואת השליטה שלהן על גופן". אילוסטרציה: Shutterstock
למרות שפעילות פמיניסטיות בארץ מדברות בקול אחד ואחיד בנוגע לזנות, כדאי לדעת שלא כך המצב בעולם. בתנועה הפמיניסטית קיים ויכוח נוקב לגבי המשמעות של הזנות, כאשר התנועה מפוצלת באופן גס לשני מחנות: אלו הרואות בזנות אלימות, ולפיכך את צריכת הזנות כניצול ודיכוי של נשים, ואלו הרואות את הגוף והמיניות הנשית כמשאבים ולפיכך את הזנות כדרך לגיטימית להתפרנס. בין אם דוגלים בפרשנות כזו או בפרשנות אחרת, נדמה כי המטרה הבסיסית של כל צד היא זהה: להגביר את האוטונומיה של נשים ואת השליטה שלהן על גופן. אלא שקיים פער בין הכוונות הטובות של כל צד לבין הפרקטיקה: תפיסת הזנות כאלימות ודיכוי מובילה למדיניות אשר רואה בזנות רעה חולה שיש למגר לחלוטין, ואילו תפיסת הזנות כשימוש לגיטימי בגוף ובמיניות מובילה למדיניות של הכרה בתופעה והסדרת הזנות ברמות שונות.
שורדות זנות מול עובדות מין
תפיסת המיגור, אשר שולטת בישראל מזה למעלה כעשור, קוסמת למי שאינם מכירים את תעשיית המין מקרוב על מורכבותה ורב-גוניותה. הסטיגמה הקשה שיש על התעשייה הזו בכלל, ועל הנשים שעוסקות בזנות בפרט, גורמת לכך שרוב האוכלוסייה אכן חושבת שזנות בהכרח הולכת יד ביד עם אלימות, פגיעה מינית ושימוש בסמים, ומה יותר נאצל מאשר להושיט יד ולהציל את אותן נשים אומללות אשר נקלעו לתופת בעל כורחן? אולם בחינה ביקורתית יותר של האופן שבו התפיסה הזאת נוצרת ומשועתקת, מלמדת כי מי שמטפחות ומתחזקות אותה הן נשים מן המעמד הבינוני, אשר יש להן גישה למוקדי הכוח והן הפכו לסוכנות הבלעדיות של השיח. כך בפועל, נשים אשר מעולם לא עבדו בתעשיית המין ורובן הגדול גם מעולם לא שוחח עם אישה בזנות, הפכו למחזיקות השאלטר, כאשר מי שמקבלות מהן במה הן רק אותן נשים אשר מכנות את עצמן "שורדות זנות" ומדבררות את נרטיב הקורבן, בעוד נשים שמכנות את עצמן "עובדות מין", ומבקשות שיכירו בזכותן להתפרנס מגופן, מושתקות ומודרות מהשיח.
התפיסה שיש לנשים בזנות מה לומר בנוגע לגופן, חייהן והעדפות הפרנסה שלהן היא מהפכנית ולא מובנת מאליה, למרבה הצער. למעשה פעילות פמיניסטיות אשר תומכות בהפללת הלקוח עובדות קשה על-מנת להשריש את התפיסה כי לנשים בזנות אין יכולת להביע דעה בעניינן באמצעות שיח התודעה הכוזבת: אישה אשר טוענת שהיא בוחרת בזנות אינה יודעת שהיא נפגעת ולכן יש צורך להציל אותה מעצמה ולטובתה. שיח התודעה הכוזבת שולל מכל וכל את האפשרות שיש בעיסוק בזנות אלמנט של בחירה, ואם אין בחירה, הרי שגם אין צורך להקשיב לנשים בזנות מאחר ויש רק אפשרות אחת על השולחן: להציל אותן מהזנות. באופן הזה, העיסוק המוגבר של לובי ההפללה בסוגיית הבחירה משמש כאמצעי השתקה והדרה כלפי נשים שמתעקשות שהן בחרו לעסוק בזנות, ואשר מבקשות מאותן פעילות פמיניסטיות בקשה אחת פשוטה: להקשיב למה שיש להן לומר ולכבד אותן כבנות שיח שוות.
מי המחליט האמיתי?
שיפוטיות כלפי האופן בו נשים בוחרות להשתמש בגופן היא פרקטיקה פטריארכלית ידועה: לאורך הדורות נשים סבלו, ועדיין סובלות, מהתערבות גברית בנוכחות הפיזית הנשית במרחב. נשים עדיין נדרשות לתת דין וחשבון לגברים בנוגע להחלטות שהן מקבלות על גופן בכל תחום אפשרי: לבוש, מיניות, פריון, הריון, לידה והנקה. השיפוטיות כלפי נשים שעוסקות בזנות אינה שונה בעניין הזה, ואין זה משנה שהיא מגיעה מצד נשים אשר מתיימרות לדבר פמיניזם מאחר והתוצאה היא זהה: ערעור הלגיטימציה של נשים להחליט מה הן יעשו בגופן.
"שיפוטיות כלפי האופן בו נשים בוחרות להשתמש בגופן היא פרקטיקה פטריארכלית ידועה". אילוסטרציה: Shutterstock
אותן פעילות פמיניסטיות טוענות שהן בעד הנשים, אשר יש להציל אותן ולשקם אותן, אך הן נגד הזנות כמוסד חברתי אשר יש להילחם בו עד חורמה. בהקשר הזה כדאי ללמוד מן הנעשה בספרד, שבו באוגוסט האחרון ארגון של עובדות מין ביקש לקבל הכרה כאיגוד מקצועי, וארגון פמיניסטי רדיקלי עתר לבית המשפט בדרישה לבטל את התאגדותן, שכן זנות אינה עבודה. אירוע זה מלמד כי הפיצול בין נשים בזנות למוסד הזנות הינו הפרדה מזויפת, וכי כאשר יש דילמה המטוטלת תמיד תנוע לכיוון המאבק בזנות תוך דריסת האוטונומיה של נשים בזנות.
באופן אירוני, העיקרון "Nothing about us without us" אומץ על-ידי התנועה הפמיניסטית דווקא מארגוני עובדות המין, עיקרון אשר רבות מן המגדירות עצמן פמיניסטיות מתנערות ממנו כאשר מי שמבקשות מקום ליד השולחן הן נשים בזנות אשר מצהירות שהן נמצאות שם מבחירה. בפעם האחרונה שבדקתי פמיניזם אמור לתמוך באוטונומיה של נשים ולהגדיל את אפשרויות הבחירה שלהן, ולא להשתיק ולדרוס אותן בטענה שהן אינן יודעות מה טוב להן. אז אם זה פמיניזם אני מעדיפה את הפטריארכיה: לפחות היא לא מעמידה פנים שהיא רוצה בטובתי.
React to WordPress
