איך החיים שלי היו נראים אם היו אוסרים עלי לעשות הפלה

זה היה בתחילת השירות הצבאי שלי. הייתי בת 18 וחצי, בדיוק התגייסתי והתחלתי טירונות. היה לי חבר שהיה בגילי, יצאנו כבר שנתיים והיינו מאוהבים כמו שרק אפשר להיות בגיל הזה. כשהייתי מגיעה הביתה לסופי שבוע, היינו נפגשים. בילינו אחד עם השנייה כמה שרק אפשר. באותה תקופה הייתי ילדה-אישה, כן, כבר הייתי בוגרת, מודעת, בכל זאת הייתי כבר חיילת, אבל לא ידעתי את הדברים שאני יודעת היום. כשהיינו שוכבים לא היינו משתמשים באמצעי מניעה, הוא פשוט היה גומר בחוץ וזה היה נראה לי בסדר. המחזור שלי לא היה סדיר, היו חודשים שקיבלתי וחודשים שלא, לא ממש יכולתי לעקוב אחריו, אבל מבחינתי זה לא היה אישיו כי זה לא באמת היה משנה.

בחודש יוני איחר לי המחזור. בהתחלה לא שמתי לב כי זה היה קורה הרבה, אבל פתאום התחילו אצלי תופעות שנראו לי מוזרות - תחושה של בחילה שהופיעה בוקר אחד, כמה ימים בהם הרגשתי חלשה. באחד מסופי השבוע, כשחזרתי הביתה מהצבא, הייתה לי תחושה מוזרה בבטן, מין כאב כזה שלא הרגשתי קודם. החלטתי לקנות בדיקת היריון, זה היה על הדרך כי לא ממש האמנתי שאני יכולה להיכנס להיריון, אבל רציתי להרגיע את עצמי. ישבתי עם אחותי בבית קפה, הבדיקה הייתה בשקית ונכנסתי לשירותים לעשות אותה, על הדרך. עוד משהו לסמן עליו וי כדי להיות רגועה לפני שהקפה מגיע.

זו הייתה הבדיקה הראשונה שעשיתי בחיים. הוא היה הראשון שלי בחיים. ושם, בשירותים בבית הקפה, השתנתי על מקל וחיכיתי לתשובה. 5 דקות שנראו כמו נצח. התשובה לא הייתה חד משמעית, תוצאה לא ברורה, פס חיוור או שניים. יצאתי עם הבדיקה והראיתי אותה לאחותי בת ה-21 שמיד קבעה נחרצות - "את לא בהריון". אבל אני לא הייתי שקטה. קניתי מיד בדיקה נוספת, וכשחזרנו הביתה, לבית של ההורים שלי, נכנסתי לשירותים ושוב עשיתי בדיקה. הפעם התוצאה הייתה חד משמעית: שני פסים בוהקים מאוד. כבר לא היה ספק, אני בהריון.

אני זוכרת שצעקתי ובעיקר לא ידעתי מה עכשיו. מה עושים. היה ברור לי שהוא או היא או מה שזה לא יהיה, לא הולכים להישאר. הרי אני בתחילת השירות הצבאי שלי, האחריות היא ממני והלאה. אני זוכרת שהרבצתי לעצמי בבטן, הרגשתי שזה לא קשור לגוף שלי וזה צריך לצאת. הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהתאפסתי היה להתקשר אליו ולספר לו. אמרתי לו ברעד שעשיתי בדיקה והוא מיד שאל "מה את רוצה לעשות?". באותו רגע כעסתי עליו – 'איזו מין שאלה זו? ברור שאני רוצה להפיל. אני לא אגדל עכשיו ילד, הרי שנינו ילדים בעצמנו'. היום אני מבינה שהשאלה הזאת, זכות הבחירה שהוא נתן לי, שהייתה שלי לקחת, שלי על הגוף שלי, על העתיד שלי – זה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להתאפס. ידעתי בדיוק מה אני צריכה לעשות. לא עלתה מחשבה להשאיר את ההיריון אפילו לשנייה. מכאן התחיל תהליך לא נעים, בטח שלא לחיילת שרק התגייסה ולא יודעת איך זה עובד. ובטח שלא לצעירה בת 18 שאין לה אפילו אפשרות לעשות הפלה במקום פרטי, כי ההורים שלה לא ידעו.

צילום: shutterstock

זה היה סופ"ש נוראי. באותה שבת אחותי התקשרה לאיזשהו קו סיוע וביום ראשון בבוקר כבר התייצבתי אצל המ"מ בבסיס הטירונות, בחורה שאני לא ממש מכירה, לפחות לא באופן אישי, וסיפרתי לה שאני בהריון. הרגשתי שזה כל כך פסול שילדה בגילי נכנסה להריון, במיוחד ילדה כמוני, ומיד אחרי שיצאו לי המילים 'אני בהריון' הרגשתי צורך להצטדק ורק להסביר שאני לא שרמוטה, שהוא החבר הראשון שלי ושאני ילדה טובה שמגיעה מבית טוב. הרגשתי כל כך קטנה ומבוישת על כך שאני נמצאת בסיטואציה הזאת, סיטואציה כל כך אישית שעכשיו צה"ל שותף לה.

יום אחרי הלכתי לאסף הרופא בהפנייתה של המ"מ. היא הייתה מאוד אמפתית למצב ואמרה לי לאן ללכת. מכיוון שהייתי חיילת נדרשתי לעשות הכל במרפאה צבאית, ואחותי האזרחית לא יכלה ללוות אותי. הייתי לבד. התחלתי את התהליך אצל רופאת נשים, היא התחילה לעשות לי אולטרסאונד ואני כיסיתי את הפנים, לא רציתי להסתכל על המסך.

התחושה הייתה קשה לי מידי והמשפט שהרופאה זרקה לכיווני אפילו יותר – 'למה את לא מסתכלת? הוא שלך?'. משם המשכתי לוועדה. ארבעה או חמישה נשים וגברים שישבו מולי והייתי צריכה להסביר להם איך זה קרה. גם הפעם התעסקתי בלהצטדק כי רק הרגשתי שרמוטה. מזדיינת. חברי הוועדה הסכימו, לא היה לי עבר של הפלות – "אם זה יקרה פעם נוספת לא תוכלי להפיל שוב", הם אמרו. כנראה כדי להרתיע אותי וכדי לוודא שאני לא אתן לזה לקרות שוב. אחרי הוועדה נשלחתי לבדיקות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות. כל ההליך הזה נמשך כמה שעות טובות אבל בסופו של דבר קיבלתי את האישור – מותר לי להפיל. בעוד שבועיים זה יקרה.

להליך ההפלה עצמו אני לא רוצה ממש להיכנס, הייתי צריכה לבחור בין ניתוח גרידה לבין שני כדורים שמסיימים את ההיריון. בחרתי באופציה השנייה. התאשפזתי למשך ארבע שעות, הוא ואחותי היו שם לצידי. חזרתי הביתה לתקופת החלמה של 10 ימים. להורים שלי אמרתי רק אמרתי שאני לא מרגישה טוב. הם עדיין לא ידעו. מאז כמעט ולא דיברתי על זה עם אף אחד. אני חושבת שהדחקתי. כל האירוע הזה היה טראומטי עבורי, מתחילתו ועד סופו אבל בדבר אחד הייתי נחושה ובטוחה מההתחלה – זה היה הדבר הנכון עבורי, לא רציתי את התינוק. לא יכולתי לגדל ילד.

שנים עברו מאז. אם הייתי בוחרת אחרת הילד ההוא היה אמור להיות בן 11. אני יודעת שיש כאלו שזה יישמע להם אכזרי, אבל אני לא מצטערת לרגע על הבחירה שעשיתי. אם הוא היה נולד החיים שלי היו נראים אחרת. לא הייתה לי קריירה, לא הייתה לי השכלה, לא טיול אחרי צבא, לא מערכות יחסים, לא היו לי חיים פרועים בתל אביב, לא הייתי אני. אולי היינו מתחתנים אני והאקס, אבל אם כן זאת הייתה טעות, החיים שלנו יחד ודאי היו נוראיים, וסביר להניח שהיינו מתגרשים. והוא, אם הוא היה נולד, הוא היה מסכן כי הוא היה ילד שאמא שלו לא רוצה אותו ואין הגיון להביא בכוח לעולם ילד שלא רוצים בו, ילד שכל חייו ינסו בכוח לרצות ולאהוב. יכול להיות שלילד כזה בסופו של דבר יהיה עתיד טוב, והוא יהיה מחושל כי יגדלו כאילו הוא במלחמת הישרדות, ויכול להיות שהוא יחיה בתחושה של דוחק, ועוני ותחושה תמידית שהוא לא רצוי.

היום אני אמא. האמא הכי טובה שאני יכולה להיות. יש לי ילד קטן אותו אני אוהבת יותר מהחיים עצמם. אני לא מסתכלת אחורה. הוא בחר בי ובבעלי כהורים ואני בחרתי בו בלב שלם. רציתי אותו, בחרתי אותו, חיכיתי לו, הוא שלי. הוא או היא לא היו. אני לא מתחרטת על מה שהיה, טוב שזה מאחוריי וטוב שנוצרו חיים אחרים, טובים.