"באירוויזיון 2019 נולדה מדינת תל אביב" - כך כתבה השבוע הדס רגולסקי כריסי, עורכת בכירה בעולם העיתונות ואלפים שיתפו והפיצו. בטור ארוך ומפורט היא כותבת בין השאר: "אחרי שבוע של חגיגות, אירועים מושקעים, אהבה חופשית והכלת האחר, הישראלים יודעים שאפשר אחרת ואופציית מדינת תל אביב נראית הלילה ריאלית מתמיד מזה זמן. שוב ושוב חוזרים ואומרים לנו שצריך ללמוד לחיות יחד, לגשר על הפערים ואני שואלת הלילה - האמנם? רגע לפני שפורצת מלחמת תרבות אפשר גם להיפרד. אפשר להקים את מדינת 'תל אביב' ושגבולותיה יהיו פתוחים לכל מי שירצה לחיות במדינה ליברלית, שוויונית, ופלורליסטית...".

אני מבקשת להתייחס לדברים האלו, כי אני שומעת אותם יותר מידי בזמן האחרון וכי בעיני המילים האלו יוצרות מציאות. מציאות חסרת אחריות.

ראשית, אין לנו הצדקה לחיות כאן יחד אם אנחנו שתי מדינות. כל כך הזוי שצריך בכלל לומר את זה. אם אין לנו דבר במשותף, איך נוכל לבוא לעולם ולומר שאין ברירה והיהודים צריכים מדינה? איך אפשר היה לקיים את האירוויזיון ללא האנשים שהם לא תושבי מה שאת קוראת "מדינת תל אביב", אותם אלה שחיים בפריפריה, שעוסקים בחקלאות, בביטחון (וחלקם, אגב, גרים הפלא ופלא בתל אביב)?

שנית, מה שגרם לך להתפעמות זו חגיגת ההפקה המושקעת, הליברליות היופי והחופשיות. אנחנו כמובן יכולות לדון בשאלה האם העובדה שהמגישות צריכות להיות חשופות כל כך כדי שזה יחשב יפה זה מעשה פמיניסטי. אבל דבר אחד ברור: האירוויזיון הוא קצף על פני המים. הקצף הוא אולי מרשים ומפעים, אבל לא יכול לעולם להתקיים ללא זרמי עומק. גם תל אביב לא יכולה להתקיים ללא זרמי עומק, ללא שורשים.

והאירוויזיון עצמו? הרצון "לעשות אותו הכי מרשים שהיה אי פעם", כמו שציטטת את מנכ"ל התאגיד, הוא תמצית ההיפוך של הפרדיגמה היהודית: הנה הצורה ניצחה על התוכן - במקום שירים יש שואו, במקום רגש יש אפקטים, אין זמרת (כי היא מזייפת) יש פוזה. התוצאה, אגב, היא מחסור בכסף ליצירה ישראלית מקורית, כי התאגיד שפך אותו על עגל זהב חד פעמי ונוצץ.

הצורך של מה שאת מגדירה "מדינת תל אביב" להיות יותר אירופים מאירופה, כשהיבשת עצמה מתפוררת ולא מצליחה לייצר לעצמה המשכיות, הוא עצוב בעיני, ויותר מזה - הוא שומט את הצידוק לקיום שלנו כאן.

הדס, לא ויתרתי לך אבל אני גם לא מוכנה לוותר עליך. האופציות שעומדות בפנינו הן לא או מלחמה או היפרדות. אנחנו צריכים לנסות להבין, לשמוע וכן, גם לוותר לפעמים. משני הצדדים.

****

שרה ב"ק והדס רגולסקי כריסי הן קולגות וחברות מהתקופה בה עבדו יחד בחדשות 2.