מחאות אמיתיות הן לא אוהלים ושירים בשדרה, הן לרוב אלימות

"המנקה המעולה", כך עדיין רשום לי הטלפון של דינש, המנקה ההודי שהגיע אליי לפני שנה וחצי לסדר את הבית. כשהוא נכנס הוא הציג את עצמו ואני לא קלטתי את השם בגלל המבטא הכבד וכבר הרגשתי לא בנוח לבקש ממנו לחזור על שמו, כי זה לא מנומס מצדי. אחרי זה שמעתי אותו מדבר עם מישהו ומציג את עצמו שוב, אבל ברשימת אנשי הקשר בטלפון שלי הוא נשאר לנצח "המנקה המעולה", וכך גם עבר ממני לעוד חברות.

קחו את הטלפון שלכם. תראו אלו כינויים נתתם שם לאנשי קשר ונותני שירות למיניהם: "הגנן הערבי", "הספרית הרוסייה", "השליח האתיופי". לכולנו, גם להכי "נאורים" ו-"תומכים" ו-"מבינים" יש רשומות כאלה בטלפון. כמה פעמים כשפגשתם אדם זר שלא נולד בארץ והתקשיתם לזכור את השם שלו, החלפתם אותו בטעות בשם גנרי אחר? אני יודעת, כי בתור מרינה קראו לי גם יוליה ואולגה ומריה ומריאנה. כשאנשים מתבלבלים אני צוחקת להם בפנים אבל עמוק בלב אני מרגישה קצת לא נעים. כאילו דרכתי על חרא של כלב ברחוב.

להשוות בין היחס לרוסים לבין היחס לאתיופים נראה במבט ראשון כהגזמה, אבל אם נעמיק קצת – הסטיגמה שונה, אבל המצב דומה. אתם יודעים כמה פעמים אנשים מופתעים שאני כותבת בעברית ואומרת מילים כמו "סבבה" ו-"אשכרה", רק כי אני רוסייה? אולי הבחירה שלי לכתוב בעיקר בעברית היא הצורך הזה להיטמע כמה שיותר, לא לבלוט ולא להבליט את הרוסיות שלי, שכמובן הולכת אחרי בגלל המבטא שיש לי. אז נניח, שלי ספציפית לא קראו כמעט אף פעם "זונה רוסיה" או שלחו אותי בחזרה לרוסיה וגם אם כן, פשוט התעלמתי ולא נתתי לזה לפגוע בי, אבל בואו, עד היום אפילו ילדים שכבר נולדו כאן, סופגים מחבריהם לגן או לכיתה הערות על המוצא. אגב, שלא נטעה, גם רוסים עצמם גזענים כלפי אחרים – כלפי אותם אתיופים, כלפי עדות המזרח, לא צריך להוסיף, המדינה שלנו ספוגה בגזענות, גם אם לא כולנו מראים אותה AS IS.

פייסבוק מלא בסיפורים מרגשים על אנשים שעוצרים לתת בקבוק מים ל"מנקה רוסי קשיש" או מספרים על חוויית הלידה עם "מיילדת ערביה מקצועית". הדגש הזה על המוצא, שכאילו בא להראות שבעצם אנחנו לא גזענים בכלל אלא פתוחים לעולם הגדול, הוא גזענות לשמה. הושטתם מים לקשיש? המיילדת עשתה עליכם רושם? זה מדהים, אבל למה לציין מוצא?

ברור לאן הטור הזה הולך – מחאת האתיופים ששוב פילגה את הרשת לאלה שמצדיקים אותה ומבינים אותה לבין לאלה שמגנים אותה וטוענים שהאתיופים "איבדו אותם". וכן, איפה הייתם קודם? הפיד בפייסבוק מלא בציטוטים מנאום "יש לי חלום" של ד"ר מרטין לות'ר קינג, ציטוטים שחוץ מהיותם מלהיבים ומדויקים, הוצאו מהקשרם. עכשיו בינינו, נכון שהלכתם לחפש את הציטוטים האלה במיוחד ברשת? אני מודה, אני הלכתי וקראתי עשרות ציטוטים, אבל עד אותו רגע של הצמיגים הבוערים והפקקים המטורפים בכל הארץ, זה לא ממש עניין אותי.

אני יודעת שיש בעיות בקליטה של המגזר האתיופי, שיש אפליה בכל מקום החל מבתי ספר ועד מיונים לצבא. הידעתם שמלש"בים אתיופים לרוב מקבלים קב"א ודפ"ר נמוכים רק בגלל מוצאם? אגב, שמעתי סיפורים כאלה גם על רוסים, שאחרי שנים בארץ איכשהו נשלחו ללמוד שפה במחווה אלון, רק כי "זה הנוהל".

כשזה בטלוויזיה או נטפליקס אנחנו מזדהים בקלות. כולנו הזלנו דמעה על הסדרה "כשהם רואים אותנו". סיפור מטורף על האשמת שווא של נערים שחורים בארצות הברית רק כי הם נקלעו למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. זה שיגע אותנו ודרשנו תשובות והזדעזענו, כתבנו פוסטים המומים, עשינו לייק-לב לפוסטים המומים של אחרים. אבל ברגע שנתקענו בפקק בדרך הביתה, אמרנו "הם איבדו אותנו". חד משמעית. יודעים מה? עזבו את אמריקה, הסדרה "מעברות" שעלתה בתאגיד לפני כמה חודשים - עשתה רעש תקשורתי מטורף ושיח ער מאד בפייסבוק. הסדרה שמתארת בצורה ברורה מאד את מקורות הגזענות הישראלית, הוכיחה שלמרבה הצער גזענות היא חלק בלתי נפרד מקיום המדינה שלנו.

הפגנות יוצאי אתיופיה. צילום: shutterstock

קיימת התנשאות של מגזרים שלמים על מגזרים אחרים, לפעמים המגזרים האלה מחליפים מקום. אבל לא כל מגזר מגיע לשלב בו הוא כבר לא חושש לאבד שום דבר ויוצא להפגנות אלימות כי אחרת הדברים לא יזוזו. אני מודה שאני קצת מקנאה, כי אני יודעת שהמגזר שלי לא יצא להפגנה כזו, לא, חלילה כי אנחנו מנומסים יותר או בהירי עור, אלא כי אנחנו לא מגובשים מספיק, ועדיין יש לנו מה להפסיד.

אני לא מצדיקה אלימות בשום צורה. אבל זה לא התחיל ביום אחד. אנחנו עדים ל-"סיר לחץ" שהתפוצץ אחרי שהלחץ בו עלה מעל ומעבר לרמה המותרת. אגב, סיר לחץ שאנחנו, כעם, כמדינה, הכנסנו לתוכו את כל המרכיבים ושמנו על האש או, אם לדבר במטפורות פופולריות יותר, לכור גרעיני. אז נכון, תגידו, אפשר למחות בדרכים אחרות, השאלה היא לאן זה מוביל. מחאות הן לא אוהלים בשדרה או שירים בכיכר. מחאה לרוב היא אלימה. והיא לא מתלקחת בפתאומיות. היא חלק מהתהליך. אבל כל עוד התהליך הזה מתרחש אי שם רחוק מהעין, אנחנו פשוט לא מודעים אליו. למחאה של חסימת כבישים ושריפת צמיגים יש רק יתרון אחד – היא מצליחה לעורר מודעות. אבל יש לה גם חסרונות רבים – היא מידרדרת מהר מאד למצבים מסכני חיים ומנרמלת אותם לתוך המציאות שלנו. ברור שיש גורמים שרק ינצלו את המחאה לצרכים ולטובות שלהם, מה שיגרום לה להתלקח עוד יותר. האם אנחנו מפיקים מכך לקחים? לא בטוח, כי מחאות כאלה פורצות כל כמה חודשים, עובדה. והן לא קורות בגלל רצח ספציפי כמו זה שקרה בתחילת השבוע, הרצח הזה הוא רק תירוץ, השחרור הגיע אחרי סחיטה מאד ארוכה של ההדק באקדח הדמיוני.

אנחנו גזענים בלי לדעת את או להרגיש את זה. ואם אנחנו תופסים את עצמנו באיזה גילוי קטנטן של גזענות, אנחנו נורא מובכים ומנסים לפצות על כך בכל מחיר. אנחנו גזענים בעל כורחנו, זה חזק מאיתנו והנה, יש לנו הזדמנות לתקן דברים. המחאה שאנחנו עדים לה היא רק סימן. הצעה לעשות בדק בית. אסיים במשפט היחיד שמתאים כאן של מרטין לותר קינג. כך הוא תיאר את החברה "הלבנה" העומדת מול מפגינים אלימים:

"אני כמעט הגעתי למסקנה שאבן הנגף הגדולה ביותר העומדת מול הכושי במהלכו לקראת החופש איננה הגזענים או הקו קלוקס קלאן אלא האדם הלבן המתון שמאמין בסדר יותר מאשר בצדק, המעדיף שלום שלילי שמהותו היא העדר של מתיחות על שלום חיובי שבו שורר הצדק. אדם שאומר תדיר: 'אני מסכים אתך על המטרה שאתה רוצה להשיג אך אני לא מסכים עם דרכך הישירה', אדם שבהתנשאות מאמין כי הוא יכול לקבוע את לוח הזמנים לחירותו של אדם אחר, אדם שחי בתפיסת זמן מהאגדות ומייעץ לכושי להמתין לעונה נוחה יותר".