״אבל הנשים החרדיות רוצות את ההפרדה - ואתן מתייחסות אליהן בהתנשאות, כאילו הן חיות בתודעה כוזבת". כמה שמעתי את זה בראיונות ובוויכוחים בשבועיים החולפים, ובכלל, מאז שאני עוסקת בהדרת נשים.

תשובתי: הנשים החרדיות אינן חיות ביותר ״תודעה כוזבת״ ממני, החילונית והמשוחררת לכאורה. גם אני, כמותן, עושה בחירות שהן תוצר של ציפיות חברתיות, ערכים וגם לחצים בתוך הקהילה שלי - למשל בכל פעם שאני נאבקת בשערות סוררות במקומות שהן לא אמורות להיות בגוף האישה התקני בן זמננו, או כשאני מחליטה על דיאטה, או שוקלת זריקות בוטוקס.

אבל כפי שהמדינה לא צריכה לממן לי שעווה לרגליים או ניתוח פלסטי, כך היא לא צריכה לממן העדפות שממסדות ומעמיקות את תפיסת השוני בין המינים במקומות שבהם הוא לא רלוונטי, כי שליחת גברים לצד אחד ונשים לצד שני מעמיקה את תפיסת ההבדלים ביניהם, ולכן מקשה על התקדמות לעבר חברה צודקת יותר לנשים. והפרדה באירועים היא מקום כזה, כמו שהפרדה במדרכות או באוטובוסים היא אתר כזה.

 

כל אחת יכולה להעדיף ולהאמין במה שהיא רוצה, והניסיון לסמן נקודות על הציר שבין בחירה חופשית מוחלטת (אין דבר כזה, כולנו יצורים חברתיים) לבין בחירה שהיא תוצר של דיכוי מצמית, הוא מורכב, אם בכלל אפשרי. אין פה פנטזיה שנשים חרדיות חיות בתודעה כוזבת. ככל שהן בתודעה כוזבת - כך גם אני בתודעה כוזבת. ואף אחת מאיתנו היא לא רק קורבן ולא רק סוכנת עצמאית ובוחרת חופשית. כולנו על הציר, מנהלות משא ומתן מתמשך עם עצמנו, האידיאלים שלנו, הכמיהות שלנו, והחברה שמסביבנו. העניין הוא שאם המדינה תממן לי דיאטה, היא תצמצם משמעותית את החופש שלי לדמיין את עצמי משחררת את הבטן, או אפילו להצליח להרפות אותה ממש מדי פעם, ולקבל את עצמי ואת גופי באופן שטיפה משוחרר מהמבט החברתי המחפיץ את גופי כאישה. היא תשתף פעולה עם הכוחות החברתיים שאומרים שכאישה אני צריכה להיראות טוב בשביל לקבל יחס הוגן. ובדומה, אם המדינה תתמוך בפרקטיקות הפרדה, היא מצמצמת עוד יותר את החופש של נשים ושל כולנו לדמיין את עצמן יכולות הכל ועושות הכל.

ועוד מילה, בכל זאת קצת לצמצם את דבריי על הציר החמקמק שבין כפיה לבחירה. יש הבדל בין היחס לנשים בחברה החרדית ובחברה החילונית. שוביניזם לא חסר גם בצד החילוני, השבח לאלה. אונס, הטרדה מינית, פערי שכר, אפליה בתעסוקה, במדיה, תת-ייצוג בפוליטיקה ובדירקטוריונים - יו ניים איט. אבל האפליה בחברה הליברלית היא היום חמקמקה, כי היא לא ברמה המוצהרת והרשמית (ובמובנים מסוימים קשה יותר להתמודד איתה - תשאלו כל משפטנית שמנסה להוכיח אפליה בבתי המשפט). אבל בכל זאת, אחרי הרבה מלחמות, עברנו את המשוכות של שלילת זכויות רשמית ומוצהרת מנשים. הן כבר יכולות לבחור ולהיבחר למשל, ויש להן זכויות רשמיות לשוויון תעסוקתי, ולהתקשר בחוזים, ולהגיד ״לא״ למגע אינטימי אפילו מצד בן זוגן החוקי. אבל בחברה החרדית האבחנה בין נשים לגברים היא מוצהרת. חלים עליהם כללים שונים באופן גלוי ורשמי. אישה לא יכולה לכהן במפלגה חרדית, ללמוד או ללמד תורה, לשבת או להתלבש איפה שהיא רוצה, לסיים את נישואיה או לתת עדות. ראוי לכבד את זה בשם חופש הדת, אבל אין כל סיבה לגייס את המדינה בשביל לחגוג את זה ולמסד את זה.

ד"ר אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה. צילום : Prokurator11

ד"ר אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה. צילום : Prokurator11

וזה, לצערי, בדיוק מה שעושה עמדת היועץ המשפטי לממשלה שגובשה בסוף השבוע ביחס לתמיכה ציבורית באירועים בהפרדה בין המינים. אמנם היועץ מצהיר שנקודת המוצא היא שוויון בין המינים, ושיש להעדיף אירועים לא מופרדים, או כאלה שבהם ההפרדה היא וולונטרית, אך רשימת החריגים שבהם כן תותר הפרדה מנוסחת באופן כה עמום ורחב, עד שלמעשה מדובר במסמך שתוצאתו עלולה להיות הכשר של מיסוד אי השוויון בחסות המדינה ורשויות ציבוריות. מנדלבליט לא מבין שהציר בין כפיה להסכמה הוא חמקמק לגבי כולנו, חילונים ודתיים כאחד, וקל וחומר הוא חמקמק כשהציפיות הקהילתיות הן לישיבה בהפרדה, כשההפרדה היא אפשרות. תמיכה מבינה מצד הרשויות להפרדה בין המינים שקולה לתמיכה שלהן בדיאטות כסאח או בזריקות בוטוקס. לא זה ולא זה ראוי שרשויות ציבוריות יעסקו בהם, ולא משנה עד כמה הצורך, הרצון ותחושת החיוניות הם כנים.