גילוי נאות, אני מחבבת מאוד את מאיה בוסקילה. אני אוהבת את הדרך שהיא עשתה, מלמעלה למטה ואז שוב למעלה. אוהבת את התובנות שהיא ספגה מהנפילה, את זה שהיא אמיתית ולא מפחדת להגיד מה שהיא חושבת ובעיקר אני אוהבת את העובדה שהיא דיווה. כי אין כמו נשים גדולות מהחיים להזכיר לנו שאף אחד לא יכול לכופף אותנו. רק חבל שמאיה עצמה לא מסכימה איתי.

בסוף השבוע האחרון שודר ראיון של בוסקילה בחדשות השבת, ומאיה, כמו מאיה, הצליחה שוב לעשות רעש בלי שתרצה. הכתבה של רעות ברזילי, עסקה בקאמבק של הזמרת, בחתונה, בהריון השני ובעיקר בכיוון החדש שהחיים שלה תופסים. בוסקילה הייתה ממגנטת ושובת לב, והכל באמת כמעט עבר חלק עד שלקראת סופו של הראיון שוב נפלטה לכוכבת פליטת פה אומללה שהכניסה אותה לצרות דווקא עם אלו שהכי אמורות להיות בעדה.

בוסקילה התבקשה להתייחס למיני סקנדל שנגרם בעקבות ראיון אחר שלה לעיתון "לאישה" שנערך אי שם בפברואר האחרון, אז אמרה כי אינה יכולה לראות את בן זוגה שוטף את הבית או תולה כביסה, משום שזה יוריד לה מהליבידו, והדגישה ששוויון זה לא הכל ושהבאנו את הגברים למקום שהגבריות שלהם קצת נפגעה. אחרי הראיון ההוא היא ספגה מבול של תגובות קשות ואכזריות מנשים שטענו שהזמרת לוקחת את כולנו אחורה בשם השוביניזם. אבל למרות הביקורת, בכתבה הנוכחית הזמרת לקחה צעד אחד קדימה והצהירה בכעס: "אני ממש לא פמיניסטית. רחוקה מלהיות פמיניסטית. די, הבנו".

מאיה בוסקילה היא לא האישה הראשונה, ובטח לא האחרונה שמתנערת מהפמיניזם. כמוה יש עוד הרבה נוספות שההגדרה הזאת מפחידה אותן. לא ברור למה, ואפילו מפתיע. אני אישית פניתי לאחת הספורטאיות הגדולות והחזקות במדינה, בין הנשים היחידות בתחומה שהצליחה להתבלט בין הגברים ולגרוף מדליות ותארים – והיא סירבה להתראיין ברגע ששמעה שיש תוכן פמיניסטי באתר בו אני כותבת.  אני חושבת שהמילים המדויקות שלה היו - "אני ממש לא פמיניסטית ולא רוצה קשר לזה".

אחרי שסיימתי לכעוס ולהתאכזב עצרתי אז לחשוב מה גורם לכל כך הרבה נשים לפחד מהמושג הזה 'פמיניזם' ולהכריז בתוקף שהן לא פמיניסטיות. המסקנה המתבקשת הייתה שהן לא ממש מבינות מה הוא אומר. מאז אני מוכיחה לכל מי שסולדת מהמושג הזה (כולל אמא שלי וחמותי) שהיא אכן פמיניסטית. זה אומנם כרוך בהרבה ויכוחים דרמטיים אבל הרגע בו האסימונים נופלים והפחד מפני נשים גלוחות ראש צועדות עם חזיות בוערות מתפוגג – שווה הכל.  

 אז במקום לכעוס ולהתלהם ולהתאכזב הגיע זמן לעשות סדר ולהעמיד דברים על דיוקם. כי תרצה או לא תרצה – לא רק שמאיה בוסקילה פמיניסטית היא גם סמל למאבק הפמיניסטי. וזה למה: מאיה בוסקילה מחליטה על עצמה, אף גבר לא מחליט מה היא תעשה ומההתרשמות שלי ממנה – אם מישהו רק יעז היא תגרום לו להצטער על היום שניסה. למעשה היא באמת עשתה את זה – כשרוברטו בן שושן, הסוכן שלה לשעבר, החתים אותה על חוזה דרקוני, היא נלחמה בו והשתחררה אך ורק כדי לעמוד בזכות עצמה. מאיה בוסקילה בחרה את הדרך שלה, היא בחרה להיות זמרת, פרנסה את עצמה ולא נשארה בבית לגדל ילדים רק כי אבא שלה או בעלה אמרו לה. כשהיא כן רצתה לעשות את זה היא עשתה, כי היא החליטה, ונשארה בבית כדי לגדל את בנה הקטן לני – הכי פמיניזם שיש. היא התגרשה כי היא רצתה. אף אחד לא הכריח אותה להישאר נשואה כי אישה לא מסתדרת בלי גבר או כי "אסור" שאישה תהיה גרושה. זה גם פמיניסטי. ועכשיו היא שוב החליטה לחזור לקדמת הבמה, ולהתחתן ולהביא עוד ילד – הנקודה ברורה, היא החליטה.

על פי ההגדרה המילונית פמיניזם היא תפיסת עולם התומכת ומקדמת שוויון זכויות לנשים. זהו. זה לא דבר רע, אלא בדיוק להיפך - מושג שאמור להיות הכי טבעי לכל אישה שרוצה להתנהל בחופשיות בעולם. יש גישות שונות של פמיניזם, קיצוניות יותר או פחות, כועסות יותר או פחות ולא צריך לפחד מזה. זכותה של כל אחת לבחור את הדרך שלה, וזכותה של בוסקילה לבחור השקפת עולם מתונה ופחות לוחמנית. זה לא משנה באיזה מקום את על הסקאלה - פמיניזם הוא הזכות של אישה על גורלה וגופה וחייה - איך להיות ומה להיות בלי שאף גבר יכפה עליה מה לעשות. ותרצה או לא תרצה - זה בדיוק מה שמאיה בוסקילה מייצגת.