לפני כשבוע המדינה סערה בעקבות החלטת הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הרבני הגדול דוד לאו לעכב את קבורת אמו של סרבן גט מארצות הברית שהתעקש לא לתת גט ולגרש את אשתו. בעקבות הוראת הרב הראשי, והסנקציה שהוטלה עליו, הבעל הסכים להתגרש מאשתו לאחר 15 שנות עגינות.

הנחיית הרב הראשי שלא לקבור את אמו של הסרבן עד שייתן גט לאשתו, קשורה קשר הדוק לדרישה הגוברת להפרדה בין המינים באירועי ציבור ובאקדמיה. שתי התופעות מייצגות את אחד המנגנונים המשוכללים של העולם הפטריארכלי שאנו חיים בו, הסתה של נשים נגד נשים. במקרה הראשון, אמו של סרבן הגט עודדה אותו לעמוד בסירובו. במקרה השני, נשים חילונית מתנשאות מנסות להציל את הנשים החרדיות, שכלל לא זקוקות להצלה, לדברי פמיניסטיות חרדיות.

התרבות רוויה בייצוגים של מלחמות נשים בנשים. הגברים רק "נקלעו לסיטואציה". כשגבר נשוי שוכב עם אישה אחרת, היא ולא הוא תקרא "מפרקת משפחות". האישה היא זו שמסיתה את בעלה נגד חמותה, ולו אין אחריות לקרע בינו לבין אמו. כולנו, גברים ונשים, חילוניים ודתיים, בני ובנות כל הדתות, חיים בעולם פטריארכלי. זו לא שאלה של דת – גם במדינות שיש בהן הפרדה בין דת למדינה, נשים עדיין סובלות מאפליה, מהטרדות מיניות, מחוסר שוויון במשפחה ובגירושים ועוד.

שום אידאולוגיה לא הייתה זוכה להצלחה כה מסחררת כמו הפטריארכיה, בלי שני מנגנונים משוכללים: המנגנון האחד הוא הצגת האידאולוגיה כמצב האנושי הטבעי ולא כמשטר מלאכותי, מעשה ידי אדם. לכן הפמיניזם - תנועה להפלת הפטריארכיה - היא בהכרח סטייה מהמצב הטבעי. היא "קיצונית", "מיליטנטית", לא מכירה ב"מורכבות" ומאופיינת בחוסר אובייקטיביות.

המנגנון האחר שבעזרתו הפטריארכיה שורדת הוא גיוס המוכפפים לצידה. במקרה הזה מדובר בגיוס נשים. שיתוף פעולה זה מושג באמצעות הצגת נחיתותן של נשים גם כטבעית וגם כיתרון, כאות להכרה דווקא בעליונותן ("אשת חיל מי ימצא" אתם בוודאי מכירים). נשים מגדלות את הילדים ומחנכות אותם, נשים מוקיעות נשים אחרות שלא מתיישרות עם האידיאולוגיה ("שהפמיניסטיות לא ידברו בשמי"), נשים אוכפות ומבצעות טקסים פטריארכליים (בין היתר מילת נשים באפריקה ונטישת תינוקות בנות בסין). נשים שמתמרדות (מסרבות להינשא, לחיות עם בן זוג, להביא ילדים לעולם) מוקעות כנשים פגומות, לעיתים קרובות גם על ידי נשים.

התרבות רוויה בייצוגים של מלחמות נשים, חלקם הומוריסטיים לכאורה, כמו יחסי אם-בת או יחסי חמות-כלה (ראו את הסדרה המצליחה "סברי מרנן", שזהו הנושא המרכזי שלה) או מלחמת נשים על ליבו של גבר (הסרט "החתונה של החבר שלי" בכיכובה של ג'וליה רוברטס הוא דוגמה אחת מני רבות לכך), אבל בכולם טמונה האמת העמוקה של גיוס נשים לפעולה נגד נשים.

במסגרת זו, הסתה של מוחלשים נגד מוחלשים היא דרך מצוינת להסיט את תשומת הלב מהגורמים האמיתיים לדיכוי ולהחלשה. הפטריארכיה מגדירה נשים כחשודות תמידיות בניאוף, היא מייחסת להן קלות דעת וחוסר עמוד שדרה מוסרי, היא אוסרת עליהן ללמוד. במקום להילחם בשוביניזם שבבסיס האיסורים וההגבלות, האצבע המאשימה מופנית כלפי נשים שלא מוכנות לחיות עם ההשפלה שבהפרדה בין המינים (פמיניסטיות מתנשאות שמתעלמות מצרכיהן של נשים "אמיתיות"), או נשים שלא מוותרות על השכלה ועל קריירה (מזניחות את הבית והילדים, לא נשיות מספיק).

לפי היגיון זה הרבה יותר פשוט לפגוע בכבודה של אישה מתה ולאסור על קבורתה, מאשר לאזור אומץ ולפסוק הלכה חדשה, שמתאימה לימינו, אשר מייצרת חזקה להסכמה מצד הגבר לתת גט, כאשר סירובו נובע מנקמנות ומסדיזם לשמם, וכאשר הוא נישא מחדש לאישה אחרת. כלומר, אם ברור שהסירוב לא נעוץ בכך שהוא עדיין מאוהב באשתו המסורבת (לא שזה היה מכשיר את הסרבנות), צריך להניח שהוא אינו חפץ עוד להישאר נשוי לה, ולכן מסכים לתת לה גט אף שההסכמה לא ניתנת במפורש. לפי הדיווחים בתקשורת, עיכוב קבורת האם המתה הוצדק בין היתר בכך שהיא עודדה את בנה לסרב לתת גט לאשתו. שוב האישה אשמה, ולא הדת היהודית שקבעה שבלא הסכמה מלאה של הגבר, אין גט. הבן (גבר בגיר, ביגמיסט שכבר נישא בינתיים לאישה נוספת) בסך הכול ציית לאמו.

כשמדובר בכספם של גברים, פוסקי הלכה ידעו לחדש הלכות, גם בניגוד לאיסורים מפורשים בתורה, למשל כדי לאפשר את קיומם של בנקים שגובים מאיתנו ריבית. אבל חירותן של נשים לא מצדיקה כנראה פריצת דרך הלכתית.

הרב הראשי מרחיק לכת עד כדי האשמת נשים אחרות במצב זה כדי להשכיח את אחריותם של הדין העברי ושל פוסקי ההלכה ואת אחריותו האישית, יחד עם עמיתיו הדיינים בבתי הדין הרבניים בישראל, להתעללות הנמשכת בנשים יהודיות מסורבות גט. העיקר לא לחדש הלכה בדיני הגירושים המחפירים שנאכפים על נשים יהודיות בישראל. זהו שיעור בסיסי ב"הפרד ומשול".

* פרופ' צבי טריגר מלמד דיני משפחה ודיני חוזים בבית הספר למשפטים ע"ש שטריקס, המכללה למנהל.

תגיות , ,