אסי עזר העלה פוסט באינסטגרם בו הוא סיפר על חווית הציפרלקס שלו. הוא נטל את הכדור במשך שבע שנים ולאחרונה החליט להיגמל וכתוצאה מכך חווה תופעות לוואי שונות וביניהן התקף חרדה מתמשך ועוצמתי של מספר ימים.

כשקראתי את הפוסט, התכווצתי. אני מכירה היטב את התחושות האלה, כשנדמה לך שהעולם סוגר עלייך. שפתאום קשה לך לנשום כשבמקביל מבפנים מזדקפת מועקה שממלאת אותך עד אפס מקום בחוסר שקט. בפעמים הראשונות שזה קורה, חושבים שזה לא ייעלם אף פעם ויישאר ככה כל הזמן. מין מטען כבד שצריך לסחוב מעכשיו ולהתמודד איתו.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 

התלבטתי הרבה אם לכתוב את הטקסט הבא, שזה מוזר, כי אני באמת לא אחד שמתבייש להראות חולשות, אבל כאן הסיפור כל כך מסובך לי. אז ככה, פשוט נוציא את זה החוצה: כמעט 7 שנים שלקחתי ציפרלקס - תרופה במרשם שנתן לי רופא משפחה. אצלי זה היה נגד חרדות ומחשבות טורדניות שאתה קם איתן בבוקר והולך איתן לישון. לחץ. והתרופה עבדה מצויין- כמעט 7 שנים שלא היה לי התקף חרדה. לפני חודשיים החלטתי לנסות לחיות בלעדיה. עכשיו, ציפרלקס לא מפסיקים פשוט לקחת- זה חייב להיות בהדרגה ובפיקוח, וזה מה שעשיתי: ירדתי מהכדור בהדרגה, עדכנתי את הפסיכולוגית שלי, עדכנתי את בעלי ויאללה, שיהיה בהצלחה. החודש הראשון היה סיוט, כל הסימנים של גמילה היו שם: סחרחורות, בחילות, ותחושה מאד ירודה, אבל נלחמתי. ובאמת אחרי חודש- הופה הרגשתי יותר טוב. בדרך פגשתי אנשים שאמרו לי ״למה הפסקת? השתגעת??אתה תחזור, כולם חוזרים״ ולא הבנתי מה הם רוצים- חשבתי שניצחתי את השיטה ושהקשה מאחורי. ואז... לפני שבועיים היינו בעלי ואני במיאמי, משבר כתיבה ב״להיות איתה 3״ מלווה בג׳ט לג קשוח, הביאו אותי להתקף חרדה קשוח במיוחד, כזה שלא היה לי שנים. איך זה נראה? במשך חמישה ימים לא הייתי אני, הייתי שאריות של עצמי. כלפי חוץ אני נראה רגיל, מדבר רגיל, אוכל רגיל, אבל מבפנים זה כאילו אני נופל לבור. אין לי רצון לעשות כלום, רק רוצה לחזור לישראל- הביתה. והדבר הכי עצוב- שבזמן שאני בהתקף חרדה (שזה באמת משהו שקשה להסביר, אבל מי שהיה שם יודע) אני אמור ליסוע לאל איי- לפגוש את הכותבים האמריקאים של להיות איתה- איזה מרגש!!! ואני פשוט לא מסוגל לטוס, פוחד להיות שם לבד. אז אני מבטל את הטיסה וחוזר לארץ עם בעלי. ואלברט מסכן- לא מבין מה קורה איתי. לראשונה בזוגיות שלנו הוא פוגש אותי ככה. והוא היה פשוט מדהים. ניסה כל הזמן להצחיק אותי, להוציא אותי לשאוף אוויר, הניח לי כשביקשתי והבטיח לי שיהיה בסדר. אבל ראיתי שהוא פוחד, והרגשתי נורא שאני מעביר אותו את זה... אשמה. יש לה תפקיד גדול בסבל של הזה של חרדה. אשמה וחוסר אונים. ההתקף עבר רק כשנחתנו בישראל. והיום, שבוע אחרי, עדיין לא חזרתי לציפרלקס. אולי עוד אחזור וזה יהיה ממש בסדר, אבל כרגע אני עדיין נלחם. מנסה חלופה טבעית (שאם היא תשפיע לטובה אכתוב לכם עליה), מקפיד על טיפול פסיכולוגי, כושר גופני, והכי חשוב- בכל פעם שחרדה קטנה מגיעה (וזה קורה פעם ביום) אני לוקח אוויר ומנסה להתמודד. לא נבהל. יש לי עוד הרבה מה לכתוב, אבל לאט לאט. התמונה הזאת אגב, צולמה בליבו של ההתקף חרדה :/ כשאלברט ניסה לעשות לי לחייך... ❤️

A post shared by Assi Azar (@assiazar) on

גם אני הגעתי לפני 3 שנים בערך לציפרלקס, כי כולם סביבי לקחו את כדור הפלא הזה. כן, כבר שמעתי בדיחות שבגלל כמות המשתמשים צריך להוסיף ציפרלקס למים. כמובן, ברגע שקיבלתי מרשם וקניתי את החפיסה הראשונה, סיפרתי על זה בפייסבוק. קיבלתי תגובות מקיר לקיר – חלקן מעודדות, חלקן מאשימות אותי בחולשת אופי ובחוסר רצון להילחם. היו כאלה שהמליצו לי, למשל, לקום שעה אחת מוקדם יותר, כדי להספיק לעשות ספורט, הבעיה שהם לא לקחו בחשבון היא שאת רוב הבקרים שלי התחלתי ממחשבה של להניח כרית על הראש, כדי לא לשמוע ולא לראות שום דבר מסביב. המאבק היה על לקום בכלל, לא על לקום שעה או אפילו 10 דקות קודם.

האמת, הכדור עזר לי מיד ואם לפני הרגשתי שאני עץ בודד על פסגת ההר שעוד רגע קורס תחת משבי רוח וסופות ברד, בערך שבוע אחרי תחילת הטיפול עדיין הרגשתי עץ, אבל כבר כזה שעומד לו בכיף על דשא ירוק, כשבריזה קלילה משחקת לו עם העלים. ואז הגיע השלב בו התמלאתי אהבה לאנשים מסביב, גם לזרים. פתאום נעלם חוסר הסבלנות והלחץ ואז לאט-לאט הגעתי למצב שפשוט לא אכפת לי מכלום. המצב "סבבה על אוטומט". פספסתי דדליין? סבבה. התקשרו מהבנק? סבבה. לא קמתי בזמן להעיר את הבן שלי לבית הספר? לא נורא.

אלה הסיבות שאחרי שמונה חודשים החלטתי להפסיק עם הכדור, עברתי את הגמילה האיומה, אבל למדתי כמה דברים:

כדור הוא סוג של קביים. אנחנו נעזרים בקביים כשיש לנו שבר ברגל, אז למה שלא ניעזר בקביים דמיוניים כשיש לנו שבר לנפש?

התקף חרדה מתחיל ונגמר ואם הוא מגיע צריך פשוט להוריד את הראש ולחכות. לזכור שזה מסתיים עוד מעט.

לנשום, לנשום, לנשום. גם אם זה מרגיש שהונחו לך על החזה סלעים כבדים.

אחרי שההתקף מסתיים, להבין מה גרם לו. ברגע שהבנתי את הטריגר, למדתי לעצור אותו כבר בהתחלה.

אחרי שהפסקתי עם הכדור החרדות אכן חזרו, אבל הייתי מוכנה אליהן. היו ימים קשים יותר, היו ימים קשים פחות והיו ימים ללא חרדות בכלל, דבר כשלעצמו הכניס אותי קצת לחרדה, כי לא הייתי רגילה להרגיש ככה.

במשך שנתיים ויותר הייתי ללא כדורים, בטיפול פסיכולוגי בלבד. לפני חודשיים הבנתי שאני שוב זקוקה לקביים. התעייפתי לנהל את החרדה שלי והרגשתי שהיא שוב חוזרת לנהל אותי. קראתי, למדתי והחלטתי שאני רוצה לנסות כדור אחר. זה לא ממש רלוונטי איזה מהם, מה שחשוב הוא שעשיתי את זה אחרי התייעצות עם רופא מומחה.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 

עשיתי את זה. לפני 4 חודשים הפסקתי עם הציפרלקס, וחודש אחר כך עברתי סוג של התקף חרדה מאתגר מאד במיאמי. כל כך נבהלתי מהתקף הזה (שהיה כנראה חלק מתהליך הגמילה מהכדור) שפחדתי לעלות על טיסת המשך ללוס אנג׳לס, שם היו לי מספר פגישות סופר חשובות. ביטלתי הכל וחזרתי לארץ. הרגשתי מובס. כמה חיכיתי לנסיעה הזאת, כמה חסר אונים הייתי שנאלצתי לבטל. מאז לוס אנג׳לס היתה בשבילי מטרה- להצליח לחזור לשם מבלי לבטל את הטיסה בדקה התשעים, להגיע לשם, לקיים את הפגישות שלי, ולא לחטוף התקף חרדה ולעלות על טיסה חזרה לארץ מוקדם מהצפוי. כל ארבעת החודשים האחרונים הוקדשו למשימה. בדרך היו 2 טיסות עבודה קצרות לבד ללונדון (שהשתמשתי בהן כסוג של תרגול) והמון עבודה עם הפסיכולוגית שלי+ עבודה שלי עם עצמי. המשפט ״איך להתמודד עם חרדה?״ כיכב אצלי בחיפוש בגוגל וביו טיוב. כל הזמן הזנתי את עצמי במידע. ללמוד! אם אני אבין למה זה קורה, איך לטפל בזה, אם אני אבין שזה קורה לעוד הרבה אנשים ושאני לא לבד- אני אהיה בסדר. בקיצור- אני כרגע באל איי כבר 5 ימים, עוד שעה יוצא לשדה התעופה כדי לחזור לארץ, קיימתי את כל הפגישות שלי, פגשתי חברים ולא היה לי אפילו התקף חרדה אחד :) ניצחון. קטן, אבל חשוב! אני יודע שמחכים לי עוד אתגרים עם חרדה בעתיד, אבל אני גם יכול לראות היום בבירור את הדרך המטורפת שעשיתי בארבעה חודשים האחרונים. צעדי תינוק שהפכו לצעדי ענק שיודע להתמודד עם חרדה לבד, שלוקח את זה יום ביומו, שמבין שזה תהליך. שנכשל לפעמים (ביטלתי טיסה להודו בדקה התשעים...) אבל גם מצליח. יאללה שרק ימשיך ככה!!! ולכל מי שעובר את מה שאני עובר- תמשיכו להילחם, להסתכל לחרדה/ דכדוך/ דיכאון בעיניים ולהגיד לעצמכם ״זה רק חלק קטן ממני, זה לא אני!״ תמשיכו לחפש מה נכון לכם- עם תרופות או בלי, והכי חשוב- תטפלו בעצמכם ותהיו קשובים לעצמכם! ♥️ אסי. שתפו את הניצחונות הקטנים שלכם בתגובות, זה עוזר!!!

A post shared by Assi Azar (@assiazar) on

היום, שבועיים אחרי תחילת נטילת הכדורים, חזרתי לאכול מאוזן (כי החרדות מובילות אותי בדרך סלולה במהרה להתקפי אכילה רגשית), חזרתי אפילו להתאמן ואני מרגישה שהשפיות חוזרת. נכון, הכדור חדש ואני כרגע בירח דבש ויש סיכוי שעוד חצי שנה או שנה אני אחליט שזה לא הוא, זאת אני - ואחליט להפסיק את הטיפול. מה שבטוח זה שאעשה זאת רק לאחר התייעצות עם רופא, בלי לקבל החלטות נמהרות.

אסי פרסם פוסט נוסף שמדבר על התהליך המורכב שהוא עובר, וקיבל תגובות, עצות והמלצות מאנשים רבים. העצה היחידה שלי במקרה כזה היא להקשיב לעצמך ואך ורק לעצמך. ולהיות עם ראש פתוח. החיים הם דרך - לפעמים זה אספלט חלק וכיפי ולפעמים זה כביש עפר לא סלול שצריך אמצעי עזר כדי להתקדם בו. החיים יפים אם בוחרים נכון את הכדורים.