הרבנות החליטה: טובת הילד אינה שיקול, אלא טובת העם היהודי
בית הדין הרבני העביר ילדים מחזקת אמם אל אביהם, זאת למרות שהאב הורשע בעבירות אלימות ובתסקירי הרווחה הובהר כי הילדים לא מעוניינים לגור עמו. הסיבה למעבר? האם הפסיקה לשמורה תורה ומצוות. ניצן ויסברג טוענת שהגט הפך ככלי בידי רבנים לכפות על הפרט אורח חיים דתי ואילו הילדים הפכו לקלף מיקוח
״אני בא לשחוט אותך ואת כל המשפחה שלך. אני אשרוף אתכם ושתדעי שכל הבגדים שלה ושל הילדים נשרפו״ מצוטט בכתב אישום אב שהורשע במספר עבירות אלימות אבל בית הדין הרבני בחר להעביר דווקא אליו, בניגוד להמלצות שירותי הרווחה, חזקה בלעדית של ילדיו בני ה-5 וה-8, תוך ביטול הסדרי הראייה עם אמם.
במה חטאה האם שעל פי בית הדין אב עבריין אלים עדיף על פניה? פשוט מאוד: היא הפסיקה לקיים מצוות. על פי דיווחו של אהרון אבינוביץ ב״הארץ״, האב פנה לבית הדין הרבני בטענה שהאם חייה אורח חיים חילוני, אחרי שרשמה את הבן הגדול (בן ה-8) לשיעור שחייה טיפולית שמודרכת על ידי אשה ונתנה לילדים אוכל לא כשר.
בישראל, לבתי הדין הרבניים - שפוסקים על פי ההלכה והמשפט העברי - סמכות שיפוט בלעדית בכל הקשור לנישואים וגירושים של יהודים. על מנת לקבל גט מגבר שאיים עליה ועל משפחתה, האם היתה צריכה לחתום על הסכם שמחייב אותה לאורח חיים דתי על מנת לזכות מבית הדין הרבני במשמורת על ילדיה.
בדילמה המוסרית ומעשית של האם לתת לאב אלים או לאם חילונית משמורת על ילדים יהודים, בית הדין הרבני פוסק לטובת האבא. מדוע? כי עם כל הצער שבדבר, ההלכה והמשפט העברי אינו רואה באלימות של בעל כלפי אשה מעשה חמור. נהפוכו. פרופסור אמריטה לפילוסופיה יהודית רחל אליאור מתארת נרמול האלימות של גברים כלפי נשותיהם בהלכה, בספרה "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב" (הוצאת כרמל): "פירושו של המורא המאיים שמטיל הבעל, הנדמה כשר או מלך, על אשתו אחוזת האימה, התבארה בדברי הרמב״ם: 'כי כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן (בעבור בעלה) כופין אותה ועושה אפילו בשוט'."
צריך להבין ולהפנים שבית הדין הרבני פוסק על פי ההלכה והמשפט העברי ושאפילו בג"ץ יכול להתערב רק במקרים נדירים שבהם בית הדין הרבני פועל מחוץ לסמכותו. מדובר בבועה תיאוקרטית חשוכה.
מידי פעם עולים לכותרות פסקי דין שמציפים את יחסה המפלה של ההלכה והמשפט העברי כלפי נשים, כמו פסק הדין ששלל מאשה נואפת את חלקה ברכושה בגירושין, או פסק הדין שחייב אשה חירשת לעבור ייבום (בפועל אונס בידי גיסה) על מנת שתוכל להינשא אחרי שהתאלמנה. אבל פסק הדין הזה מעלה שתי סוגיות נוספות: הגט ככלי בידי רבנים לכפות על הפרט אורח חיים דתי והלאמת ילדים במסגרת גירושים.
משנת 1991 מדינת ישראל חתומה על אמנת זכויות הילד, שבין השאר קבועת שבכל הפעולות הנוגעות לילדים, תהא טובת הילד השיקול הראשון, וכי המדינה תפעל להגנת הילד, וזאת ללא אפליה וללא התייחסות למאפייני דת, גזע, מגדר ושפה. בחוות דעת מקצועית של שירותי הרווחה נכתב כי "הילדים מדברים על אלימות של אביהם נגדם, ובמיוחד על אלימות האב כלפי הילד הגדול". המלצת שירותי הרווחה לבית הדין הרבני היתה העברת המשמרת בלעדית לידי האם. לאור זאת, נדמה שהחלטת בית הדין הרבני לא רק שלוקחת כמובן מאליו אלימות של בעל כלפי אשתו וילדיו, ומנצלת את סמכותה להעניק גט כדי לכפות אורח חיים דתי על האישה, אלא שבית הדין הרבני עוסק בהלאמת ילדים. טובת הילד אינה מהווה את השיקול הראשון, אלא טובת העם היהודי והזרם האורתודוקסי. על פי בית הדין הרבני, עדיף שילדים יחיו עם אב עבריין אלים ירא שמיים, שירביץ בהם (מילולית) תורה ומצוות מאשר עם אמא חילונית.
זו המשמעות של הסמכות שהמדינה מעניקה לבתי הדין הרבניים בכל הקשור לדיני משפחה. ההלכה קודמת למוסר, להגיון, לערכי הדמוקרטיה. דיני משפחה נמצאים היום בידי מוסד שמרני, שכופה מתוקף החוק היררכיה שמרנית מפלה שבה גברים מעל נשים, ודתיים מעל חילונים. יש לשים קץ לחרפה הזו.
React to WordPress
