אני מאוד מחבבת את סתיו שפיר, לא רק ברמה האישית אלא גם במובן הציבורי והפוליטי. היא פוליטיקאית טובה, חדה. ממקומה באופוזיציה הצליחה באופן מרשים להעלות נושאים חשובים לסדר היום. בקדנציה הראשונה שלה בכנסת הייתה בוועדת הכספים והצליחה להטריל - במובן הטוב של המילה - את העברות הכספים האוטומטיות לגופים שהאג'נדה שלהם התאימה לאנשי הקואליציה. היא שאלה שאלות, עצרה דיונים, היא חייבה את חברי הכנסת מהקואליציה לתת תשובות והסברים על העברות שחלקן נעשו עד אז בקריצת עין, או בהצבעה של קול אחד. בקדנציה השנייה שלה הקימה תת ועדה לענייני שקיפות, וגם בה עשתה פלאות, לפחות בהעלאת נושאים לסדר היום ובחיוב גופים ציבוריים ורשויות ממשלתיות לפתיחות ושקיפות כלפי הציבור שאותו הם משרתים.

כל זה לא מובן מאליו. שפיר הייתה צעירת חברי הכנסת כאשר נבחרה, בת פחות משלושים. ג'ינג'ית, רווקה, צעירה, חדת לשון, חריפה, אינטליגנטית, משכילה, שמיטבה לשקף את רוח הדור והתקופה. ממנהיגות מחאת 2011 - אחד מסיבובי המחאה החברתיים המשמעותיים והגדולים שהיו פה אי פעם. היא רכבה על אופניים, גרה בדרום תל אביב בדירות שכורות עם שותפים, חיה חיי צעירים - ואת כל אלה תירגמה לאג'נדה פוליטית. מהר מאוד היא הפכה מוכרת בכל בית. השימוש שלה ברשתות החברתיות היה משובח וסרטונים שלה הפכו באופן שיגרתי לוויארליים. כל הפעילות הזאת הצליחה למקם אותה גבוה מאוד בתודעה הציבורית בכלל, ובקרב מתפקדי ומצביעי מפלגת העבודה בפרט. והיא אכן זכתה לתמיכה גדולה בכל סיבוב פריימריז.

ואם כל זה נשמע כמו דברי סיכום - זה כנראה כך. כי נראה שממש בימים אלה שפיר משלמת מחיר עבור צעד פוליטי אחד שמתברר כטעות איומה, ושבגללו היא עלולה למצוא את עצמה מחוץ לכנסת בבחירות הקרובות וזה חבל מאוד. חבל עבורה, חבל לכולנו. 

תמונה: אתר הכנסת

תמונה: אתר הכנסת

הצעד נעשה לפני בחירות ספטמבר, כאשר עמיר פרץ החליט לחבור לאורלי לוי-אבקסיס. שפיר כנראה קראה את המפה, הבינה שהצעד הזה של פרץ עלול לדחוק אותה למקום נמוך ברשימה, ואולי אפילו החוצה, ומיהרה להגיב. בשונה מאיציק שמולי, שהחליט להישאר בבית הפוליטי שלו, סתיו החליטה על אתגר נחשוני והצטרפה למיזם הרעוע שהוביל אז אהוד ברק ושזכה לכינוי שכבר נשכח: המחנה הדמוקרטי. שם קיבלה מקום של כבוד ואפילו הועמדה בראש מפלגת מדף, מפלגת הירוקים. אבל ההרפתקה הזאת הייתה זמנית, קצרה ולא הותירה שום חותם על איש או אישה ובוודאי לא על המערכת הפוליטית. ועכשיו היא נאלצת לקושש לעצמה שותפים, למצוא לעצמה מקום, ולנסות לממש את הנכסים שצברה בשנות פעילותה בכנסת, בעיקר במפלגת העבודה. לצערה היא מגלה שהכנסים האלה אינם נכסים מניבים כשאין לך בית פוליטי. לצערה היא מגלה שהחלטתה לעזוב את מפלגת העבודה בסערה ולהצטרף לגוף חסר מסגרת כמו המחנה הדמוקרטי, לא הייתה הצעד הכי חכם פוליטית. לצערה ולצערנו. 

שפיר היא אישה צעירה. יש יאמרו צעירה מאוד, וזו נקודה מאוד חזקה לטובתה. לולא עזבה את מפלגת העבודה, יתכן והייתה נדחקת טיפה אחורנית, אבל עדיין היה לה בית פוליטי עם מורשת, עבר, היסטוריה ומוסדות. יתכן ומפלגת העבודה תתקשה לעבור את אחוז החסימה, אבל היא עדיין מפלגה שניתן אולי לשקם אותה, מפלגת העבודה היא עדיין מותג שאפשר לנסות ולהעמיד אותו מחדש על הרגליים.

 

המחנה הדמוקרטי היה ונותר גחמה. גחמה של אהוד ברק שחשב שיצליח בקסמו לאחד את שורותיהן של כל המפלגות משמאל לכחול-לבן. ההימור של שפיר על המהלך של ברק מתגלה עתה כטעות, שעליה היא עלולה לשלם מחיר לא קטן. חזרה למפלגת העבודה במצב הזה לא נראית אפשרית, ומפלגת הירוקים לא הצליחה בעבר לעבור את אחוז החסימה. המפלגה אומנם עוסקת בנושא החם ביותר - לפחות מבחינה גלובלית - אבל המצביעים הישראלים לא מתלהבים ממפלגות נישה מהסוג הזה. עכשיו דרוש מבוגר אחראי, מי מבין הפוליטיקאים משמאל, בין אם גנץ, עמיר פרץ או ניצן הורוביץ שיבין שהצעירה הנמרצת הזו היא עדיין נכס. שהיא עשתה למען הצעירים בישראל יותר מכל חבר כנסת אחר בשתי הקדנציות האחרונות ואם רק תמצא בית פוליטי נכון, היא יכולה עוד לעשות רבות למענם, גם למעננו.