החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו למשוך את בקשת החסינות שלו נפלה בדיוק למרכז השסע, הפער והמחלוקת בשדה הפוליטי ובשיח הציבורי ההולך ומעמיק בין ימין ושמאל. בין תומכי נתניהו למתנגדיו.

כמעט בלתי אפשרי להביט על המהלך הזה ולבחון אותו בעיניים ניטרליות. למעשה, אפשר לנתח אותו בשני אופנים מנוגדים, כאילו מתוך שני יקומים מקבילים, שחיים זה לצד זה ולעולם אינם נפגשים: מצד אחד, ניצב ראש הממשלה, איש עתיר ניסיון, שמתנהל כבר שנים רבות במרחב הפוליטי, שהרבה מהשיח הציבורי המתקיים היום הוא תוצאה של מעשים שעשה, מושגים שהנחיל, ומהלכים ציבוריים ואישיים שהוביל. ביקום הזה, נתניהו הוא קוסם, כל מגע שלו הוא מגע זהב, וכל מהלך שלו נתפס כהברקה. ביקום הזה החליט נתניהו החלטה מושכלת והחליף את צעצוע החסינות, שבו שיחק עד היום, בצעצוע החדש שזרק דונלד טראמפ למגרש - עסקת המאה. ונתניהו, מתוך מחשבה, שקילת הנתונים ומבט מפוכח על המציאות, החליט לעשות את ההמרה, בעודו יוצא ונכנס מהחדר הסגלגל בשדרות פנסילבניה 1600 בוושינגטון הבירה. מרחוק. באמצעות שליח ובשידור לאזרחים מהפרופילים הפופולריים שלו ברשתות החברתיות, הודיע שהוא מושך את החסינות, כדי להתרכז בפתרון הסכסוך ובמתווה טראמפ.


לכאורה, הוא שקל לעומק את מהלכיו ובחר בטובת המדינה בעת הזאת, והחליט להקריב את טובתו והאינטרסים האישיים שלו. לכאורה, הוא החליט שעסקת המאה היא מהלך היסטורי חשוב, ובעת הזאת אל לו לעסוק בזוטות ובדברים אישיים כמו חסינות, והוא ישים עכשיו את כל כובד משקלו על התוכנית ההיסטורית שהגה וגיבש טראמפ לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים שנמצא כאן עוד משלהי המאה ה-19. לכאורה. וזה כנראה יהיה הקו שיוביל הליכוד בקמפיין הבחירות שלו.

אבל, כאמור, אפשר להביט על זה גם מהצד השני, ממעמקי היקום המקביל. ומכאן אפשר אולי ביום בהיר (או מחשיך, תלוי בנקודת המבט) לראות את סוף עידן נתניהו, ואת ההחלטה למשוך את בקשת החסינות כתבוסה של הקוסם, ולאו דווקא כהצלחה מסחררת או כמהלך מבריק.

מנקודת המבט הזאת, הבין נתניהו שלא יוכל לקבל חסינות בכנסת, הוא הבין שבקשת החסינות נופלת הישר לתוך מערכת בחירות שלישית מלאת שסעים, פילוגים, ושיח הולך ומקצין. הוא הבין שניסיונותיו לחבל בהקמת ועדת הכנסת שאמורה לדון בחסינות לא צלחו, והוועדה קמה ולכן החליט, בצדק מבחינתו, שעדיף לא להמשיך את מהלך החסינות, שכן העיסוק היומיומי בכך רק יעצים את הפרשיות הפליליות הכבדות שבהן הוא חשוד, ויעלה את הדיון בכך לראש סדר היום הציבורי והפוליטי כל יום. ולכן, כפי שנראה, ניסה נתניהו לשלוף שפן נוסף מכובע הקוסם - את שפן עסקת המאה. לא הייתה שום סיבה אובייקטיבית לפרסם את העסקה דווקא השבוע, 4 שבועות לפני הכרעת הבוחר הישראלי. אין שום דחיפות לשים את העסקה הזאת להכרעה דווקא בימים אלה.

כאשר רצה טראמפ לפרסם את המתווה שלו, אי שם באפריל 2019, ביקש ממנו נתניהו להמתין עד אחרי הבחירות, כדי שמי שידון בתוכנית תהיה ממשלה נבחרת. זה לא קרה, כזכור, ועכשיו אנחנו במערכת בחירות שלישית. אין סיבה להוביל עכשיו מהלך כל כך משמעותי, שהתוצאות שלו עלולות להיות מדממות (אם הפלסטינים יחליטו לפתוח באינתיפאדה ובהתנגדות אלימה), דקה לפני בחירות, כשבישראל מכהנת ממשלת מעבר, שלא קיבלה את אמון הכנסת, ושאין לה רוב בציבור. זה לא דמוקרטי וזה לא תואם שום תפיסה נורמטיבית.

מנקודת המבט הזאת, נראה שזה השפן האחרון שיש לנתניהו בכובע, ואחריו תחל הנפילה האיטית, שאת סימניה אפשר לראות כבר היום. כי לעסקת המאה מתנגדים לא רק הפלסטינים, אלא גם שותפיו הטבעיים והנאמנים של נתניהו מימין. ואלה, כמו שלמדנו, יודעים למרר את החיים כשמשהו לא מתיישר עם הקו שלהם. עסקה שבה תאלץ ישראל לוותר על "חבלי מולדת", עסקה שבה יוזכרו צמד המילים "מדינה פלסטינית" - היא בבחינת סדין אדום לראשי מועצת יש״ע, שחלקם יושבים ממש בתוך הממשלה שלו ואפילו בקבינט המדיני. ולכן, גם בהיבט הזה יתכן שאפשר לסמן את תחילת סופו של עידן נתניהו.

כך או כך, עם פרסום עסקת המאה, יטרפו מחדש כל הקלפים וכל השחקנים יצטרכו להסתדר מחדש על המגרש. עם פרסום עסקת המאה יצטרכו היועצים לחזור לצוותי הקריאייטיב ולבנות קמפיינים חדשים. כך או כך, נראה שבבחירות האלה פתאום הנושא המדיני עלה לראש סדר היום. מי הייתה מאמינה.