כשצפיתי ב"ענת אלימלך – הילדה הכי יפה בי-ם", לא יכולתי שלא לחשוב שהסיפור הזה לא היה כל-כך טראגי ומשמעותי עבורנו אם אלימלך לא הייתה כל-כך יפה. כל-כך כל-כך יפה. היה לה יופי מהפנט, חריג, בלתי רגיל. יופי כובש וקשה לפיצוח במושלמותו, יופי שאי אפשר להתעלם ממנו. כך גם יוצרי הסרט בחרו למסגר את הסיפור. הם יכלו לקרוא לו "הטרגדיה של ענת אלימלך" או "ענת אלימלך: רצח ידוע מראש", אבל בחרו להתמקד ביופייה. אולי היופי הזה יזיז לנו משהו סוף סוף.

ענת אלימלך ז"ל

ענת אלימלך ז"ל

הצפייה בחלקו הראשון של הסרט, מהדהדות שתי שאלות - למה אלימלך לא שיקפה לסביבתה באופן מלא את המציאות הבלתי אפשרית בה חיה, והאם היה ניתן למנוע את הרצח האכזרי. בחלק השני של הסרט עו"ד פרופ' יפעת ביטון, שייצגה את משפחת אלימלך במשפט הרצח, נתנה הסבר מדויק לשאלות. "כשחושבים על זה בעצם, האיש הזה היה פצצה מתקתקת", הסבירה פרופ' ביטון, "וזה מדהים איך הסלבריטאיות שיחקה תפקיד. היא כסלבריטאית לא הייתה מסוגלת, הרגישה בושה, פחדה אולי על המחיר שהיא תשלם על אם היא תיחשף, על האלימות הזו שהוא נוקט נגדה, על זה שהוא מבהיל אותה, על זה שהוא כלא אותה..."

הבושה, הכרוכה בהאשמה עצמית, מתחזקת לאור המציאות הישראלית הנוטה להאשים את הקורבן. ואותה בושה הייתה כפולה ומכופלת עבור אלימלך, שכן היא דמות ציבורית וככל הנראה היה לכך מחיר אותו הייתה משלמת אם הייתה מתלוננת. מדובר באותו מחיר שמשלמות נשים שעוברות אלימות ונאלצות לעזוב את ביתן ואת שגרת חייהן, במקום שמי שתקף אותן יורחק לאלתר; אותו מחיר שמשלמות מי שמספרות על פגיעות מיניות שעברו ונשאלו מה הן לבשו, מדוע הסתובבו לבד או למה לא שמרו על הכוס שלהן; אותו מחיר שמשלמות הקורבנות בעוד כלפי התוקפים יש מידת סלחנות. המחיר של להיות אישה.

אגם רודברג. צילום מסך: קשת 12

אגם רודברג מתוך הסרט. צילום מסך: קשת 12

ואם ענת אלימלך הייתה ניגשת לתחנת המשטרה ומתלוננת על האלימות שאפוטה מפעיל עליה, האם מצבה היה משתפר מיד? אני לא בטוחה. אני לא בטוחה, כי שמענו יותר מידי סיפורים של נשים שנרצחו בידי בני זוגן, כאשר לרצח קדמה הגשת תלונה. על-פי נתונים שהתפרסמו בשנת 2017, אחת מכל שלוש נשים שנרצחו בידי בני זוגן, התלוננו קודם למשטרה.

חודש לפני שנרצחה מריה טל ז"ל על-ידי בעלה מקסים, היא צלצלה למשטרה והתלוננה כי היכה אותה. "בעלי הרביץ לי", אמרה בבכי בשיחת הטלפון עם המשטרה, כך לפי ידיעה של הכתב גיא פלג. "הוא שבר לי את האף נראה לי", אמרה, כשברקע מקסים צעק שוב ושוב: "היא בגדה בי". כשהמוקדנית שאלה אם להזמין לה אמבולנס, מריה ענתה: "אני לא יודעת. לא, אני בסדר". גם אלימלך אמרה שהיא בסדר כשהמשטרה הגיעה לדירתם באחד הריבים. הכל בסדר. לא קרה כלום.

אם ענת אלימלך כן הייתה מגישה תלונה מסודרת המשקפת את המציאות הקשה, סביר להניח שהעניין היה הופך לציבורי והיא הייתה מתחילה לספוג האשמות ושאלות כמו - "למה רק עכשיו?" ו"למה לא עזבת?" ובין השורות היו מאשימים אותה בכפיות טובה ובבגידה, ורומזים שהיא הביאה את האלימות על עצמה ושצריך להבין ולהתחשב באפוטה. איך אני יודעת? כי אני קוראת תגובות וטוקבקים ורואה את התגובות לרצח נשים ולאלימות כלפי נשים. האקלים בישראל לא משתנה בצורה משמעותית, למרות ימי מחאות, למרות שביתות, למרות שיש תוכנית מדינית למאבק באלימות. כמה עוד אפשר לכתוב על זה?

אז אולי דווקא היופי של ענת, הבלתי נשכח והחודר, ישנה כאן משהו למישהו. אולי הוא יזיז. אולי הוא יגרום למקבלי ומקבלות ההחלטות – הפוליטיקאיות והפוליטיקאים שלנו, לזכור שיש מאות אלפי נשים שחיות תחת אלימות קשה יום יום, שעה שעה.

הלוואי שמותה של ענת שעלה שוב לכותרות בעקבות הסרט, יציל נשים אחרות. שהאצבע המאשימה לא תהיה מופנית כלפי הנשים המוכות והסובלות, הנשים ששותקות במקרים רבים – אלא כלפי מי שתוקפים, שפוגעים, שרומסים ורוצחים. כלפי מי שמכים, שולטים והורסים. ולכל הפחות, שתהיה הקשבה וטיפול הוליסטי ושורשי, כאשר מגיעה לפתחכם תלונה. לא הצלחתם לשמור על ענת אלימלך, אבל לפחות תשמרו עלינו.

**

החלק השני של הסרט 'הילדה הכי יפה בירושלים' ישודר הערב בקשת 12

מערכת און לייף ממשיכה לפרסם סיפורי נשים שחיות או חיו במערכת יחסים אלימה. אל תישארי אם זה המצב שלך, פני עכשיו לקו החירום של עמותת ל.א לאלימות *6724, שתפי אחרות וקבלי עזרה.