ביום רביעי בבוקר התעוררנו לקמפיין החנינה לאנס המורשע משה קצב. איך אנחנו יודעים? שני עיתונים גדולים וחשובים – מעריב וידיעות אחרונות, פרסמו על שערי העיתון קטע מראיון ארוך -  "ראיון ראשון", כפי שהגדירו, עם קצב. שני העיתונים הבטיחו שהראיון במלואו יפורסם בעיתון סוף השבוע.

עוד לא עיכלנו את פיסות הראיונות האלה, וכבר השמיעה תוכנית הבוקר של גלי צה"ל את קצב בקולו מתוך ההקלטה של אחד הראיונות האלה. ההקלטה הזאת, אגב, כיכבה מאוחר יותר גם ברשתות הטלוויזיה.

וביום חמישי – ראיון ארוך, של קרוב לשעה, בתוכנית הכל דיבורים עם איילה חסון, שגרר אחריו כותרות וציטוטים בכלי התקשורת האינטרנטיים.

איך מראיינים אנס מורשע

הראיון עם משה קצב בעת הזאת, אחרי שבית המשפט העליון לא קיבל את עירעורו וזמן קצר לפני שהוא צריך להיכנס לכלא כדי להתחיל לרצות את עונש המאסר בן 7 השנים שהוטל עליו, מעורר שאלות.

יש בינינו מי שהאינסטיקט הטבעי שלו מסתייג מהראיונות האלה. עם זאת, יש לומר ביושר, שלראיונות עם קצב יש איזשהו ערך ציבורי ויש עניין ציבורי, אם הם מתבצעים כמו ראיונות עיתונאיים, שבהן נשאלות שאלות קשות, ושאותן שמים בקונטקסט. והקונטקסט היחיד כאן הוא שמדובר בעבריין מין שהורשע, ערעורו לא התקבל, ודינו נגזר והוא צריך לרצות עונש מאסר ארוך. אין כאן אופציה אחרת.

השאלות שצריכות להישאל

השאלה הראשונה היא, כמובן, העיתוי. יאמרו מצדדיו של קצב: הוא בסך הכול רוצה להשמיע את הצד שלו בפרשה. אבל פרשת קצב נמשכת כבר חמש שנים. ובמשך הזמן הזה קצב ניצל את כל הבמות שהועמדו לרשותו כדי לומר את דברו. הוא העלה את טענותיו בפרוטרוט בפני שתי ערכאות משפטיות מכובדות, בכל אחת מהערכאות שמעו אותו שלושה שופטים.

הייתה לו סוללה מאוד מרשימה ועוצמתית של עורכי דין שדיברו אותו וסיפרו את סיפורו במשך חמש שנים בצורות רבות ושונות – משפטיות, ציבוריות, אנושיות.

הוא גייס לעזרתו גם קאדר של חברים שעמדו לעזרתו ויצאו להגנתו בכל הזדמנות. הייתה לו המשפחה הקרובה – ילדיו ואחיו – שהיו דוברים רהוטים מטעמו גם כן. ובנוסף, הוא נעזר בשירותיו של יועץ תקשורת, איש מקצוע, שידע להציג את זווית הראייה של הנאשם בכל צומת ובכל רגע נתון.

האיש שנבח וצעק על עיתונאים

וכמובן, קצב עצמו, שקיבל במה נרחבת מאמצעי התקשורת כולם, בכמה צמתים של הפרשה הזאת, כדי להשמיע את דבריו. ברוב המקרים הוא בחר לצעוק ולנבוח על עיתונאים, סירב לענות לשאלות, העליב ונופף בידיו. ועם זאת ולמרות זאת, הוא קיבל במות מאוד מרכזיות כדי לדבר בהן את אשר על ליבו.

אחת ההופעות שלו בתקשורת נמשכה יותר משעתיים והועברה בשידור חי ברדיו, וכמובן סוקרה בהרחבה גם בטלוויזיה וגם בעיתונות המודפסת והאינטרנטית. זכור אפילו ראיון שערורייתי בחדשות 2, שבו קיבל קצב במה להשמיע את דבריו בלי שנשאל אף שאלה עיתונאית.

צילום מסך

כלומר, לאור זאת, קשה לומר שהאיש לא קיבל הזדמנות לספר את הסיפור שלו, שלא הוענקה לו הבמה להשמיע את קולו, לזעוק את זעקתו, לנסות לשכנע ולהציג את הצד שלו בפרשה. ולכן משה קצב לא יכול לטעון שלא ניתנה לו הזדמנות לטעון את טענותיו ולספר את סיפורו.

מסע יחצ"ני מתוזמר היטב

השאלה השנייה שעולה ומעידה על כך שמדובר בקמפיין: משום שמדובר בראיונות לכל כלי התקשורת. אילו היה מדובר בסיפור עיתונאי, זה היה מופיע בעיתון אחד, בכלי תקשורת אחד, מקסימום שניים. העובדה שהוא מתראיין עכשיו לכולם, מעידה על כך שזה מסע יחצני מתוזמר ומתוכנן. וכלי התקשורת משתפים איתו פעולה, בלי לספר לנו,  הקוראים / הצופים /המאזינים שהראיונות הם תוצאה של קמפיין.

השאלה השלישית היא איך מנהלים העיתונאים את הראיונות האלה. האם הם שואלים את השאלות הקשות? האם הם מספרים לנו את כל הסיפור? האם היו תנאים לקיום הראיונות האלה?

"לא הבנתם אותי נכון"

השאלה הרביעית מתייחסת לתכנים. קצב מנסה לספר לנו סיפור מאוד מסויים. אני שמה בצד לרגע את הפרטים הנוגעים להתנהלות בבית המשפט, להיבטים המשפטיים ולהצגת הראיות. רק אומר שהוא טוען שלא ניתנה לו הזדמנות אמיתית, ושלא ניתנה לו אפשרות להציג ראיות. ניחא.

אבל קצב, שכזכור בחר להכחיש בכל תוקף כל מגע מיני עם המתלוננות, מספר לנו עכשיו שמדובר בהתנהגות תרבותית שפורשה לא נכון. כלומר, בשל היותו אדם חם (האם הוא רומז להיותו מזרחי?) הוא נוטה לחבק את העובדות שלו והן בטעות פירשו את החיבוק הזה באופן שלא התכוון אליו. סליחה?

אז כשקוראים ושומעים את הראיונות האלה, אפשר לראות בעין בלתי מזוינת שמדובר כאן במסע יח"צני, שנועד, כנראה להכין את בקשת החנינה שלו מהנשיא המכהן.

כבר נשמעו כאן קולות שקראו לחון אותו כי "הוא כבר סבל סבל רב, ונפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא". אז הקריאה מכאן היא לנשיא שמעון פרס: אנא, אל תסטה מהחלטתך שלא לחון עברייני מין, ושמסע יחסי הציבור של האנס משה קצב לא יפתח כאן לבבות.

האיש, יש לומר, כבר השתמש בכל טריק אפשרי כדי לשכנע אותנו שהוא חף מפשע ושנעשה לו עוול ושפכו את דמו. אבל יש לזכור: מדובר כאן באנס ובעבריין מין סידרתי וככזה הוא צריך לשלם את המחיר, והחברה צריכה להרחיק אותו מתוכה.