הקטסטרופה של זיהום הזפת בחופי ישראל מדגימה – שוב – את היעדרה של תכנית ממשלתית מתוקצבת ומוכנה למצבי חירום, ואת הצורך הדחוף בהיערכות כזו גם בשגרה. בעיקר בשגרה. למרבה הצער, זוהי תבנית החוזרת על עצמה בישראל, אך הפעם האירוע ממחיש גם בצורה ויזואלית ומטרידה, את המחיר לחוסר המוכנות והתפקוד של המערכות ברגעים שבהם יש צורך בתגובה מהירה המבוססת על למידה והכנה מוקדמת. עוד דיון ועוד ועדה לצמצום הנזק לאחר שכבר התרחש, לא יועילו.

צב ים חוף מכוסה בזפת שנפלט בסערה לחוף פלמחים. צילום: שלומי בן שימול. רשות הטבע והגנים

חוסר המוכנות קיים לא רק בנושאי סביבה, שבאופן שערורייתי עדיין נחשבים לסוגיה שולית עבור ממשלות ישראל. הכשל רוחבי, ונמצא גם בתחומים הנמצאים בראש סדר העדיפויות. כך למשל, בדו"ח מבקר המדינה על מבצע 'צוק איתן'- אירוע חירום אחר, קבע המבקר כי "פסילתן על הסף של חלופות בתחום המדיני מבלי שאלה הוצגו לקבינט, מנעה מחברי הקבינט לשקול חלופות אלה, ולדון בסיכוייהן וסיכוניהן". למען הסר ספק, תפקידו של הקבינט הביטחוני אינה רק להגיב בשליפה בשעת חירום ביטחוני, אלא גם להתכנס ולדון בשגרה בדרכי התמודדות עם המציאות המזרח-תיכונית ההפכפכה, ולהכין תוכניות למהלכים ולהזדמנויות לקידום הסכם מדיני. אין לו ערך אם תפקידו הוא לאשרר את החלטות העומד בראשו, ללא הכנה מוקדמת וללא בחינת חלופות.

בעקבות אותו הדו"ח יזמה תנועת נשים עושות שלום את הצעת החוק "חלופות מדיניות תחילה", שמטרתו לחייב קיום דיונים מושכלים ושוטפים כחלק אינטגרלי ושגרתי מעבודת הקבינט, כך שבפעם הבאה שישראל תצא למלחמה, ידעו משפחות החיילים הנשלחים לקרב שלפחות לפני נבחנו כל האפשרויות האחרות. פעילותו של קבינט הקורונה היא דוגמה נוספת לתהליך קבלת החלטות בעייתי שמציב את האזרחים בסכנה. גם גוף זה אמור לבצע עבודת מטה, להתייעץ עם מומחים, לבדוק תרחישים, להכין תכניות ולפעול בהתאם- הכל בכדי שמקבלי ההחלטות לא יזדקקו להגיב מהמותן כשהמצב כבר יצא משליטה. כפי שבפועל קרה. כך שנראה שבמציאות הפוליטית הישראלית, שבה יש ארבע מערכות בחירות בשנתיים ואינטרסים פוליטיים מנווטים את הספינה, חוקים דומים נדרשים גם בתחומים אחרים.

מנקים את החוף, לבד

מנקים את החוף, לבד

בדומה למצבי החירום הללו, במשבר הסביבתי הנוכחי הייתה נדרשת עבודה מטה מקדימה והפעלת תכניות מגירה בזמן אמת בכדי להבטיח צמצום דרסטי של הנזקים, אם לא את מניעתם. ואם יש תכנית, אז כן, חייבים לתקצב אותה, למנות כוח אדם ולרכוש ציוד - כך שלא תישאר קבורה בקלסר כלשהו ובאמת יהיה ניתן להוציא אותה לפועל בבוא הקטסטרופה. לכן הגענו למצב האבסורדי, שבו התגובה המהירה של מבצע הניקוי הגיעה מארגוני הסביבה ואזרחים אכפתיים, ולא מהרשויות שאמורות להיות ערוכות להתמודדות עם אסון אקולוגי.

המקרה הזה חייב להיות עבורנו קריאת השכמה. משבר האקלים כבר נמצא בעיצומו, והשלכותיו, כפי שניתן לראות באירועים שונים ברחבי העולם, הרות אסון. מה מדינת ישראל עושה בנושא? כיצד היא נערכת לאסונות הצפויים ולהתמודדות עמם? האם תירתם כמו יתר המדינות המערביות לבלימת המשבר? או שגם כאן נמשיך להגיב ב"שלוף", להתעכב, "לא לדעת" מה הסיבות, ולאלתר רק כאשר גלי חום קיצוני, הצפות ערי החוף ותופעות אחרות יגיעו אלינו? מחירו הסביבתי והאנושי של חוסר ההיערכות הזה עלול להיות כבד ממחיר המלחמות.

זיהום זפת בגן לאומי חוף השרון. צילום: מנחם פריד רשות הטבע והגנים

האסון הנוכחי אולי ממחיש בצורה כואבת את הצורך הדחוף בגמילה מדלקים מאובנים, שתקלות שפך שלהם ימשיכו לסכן מערכות אקולוגיות שחיינו תלויים בהן, ולמנוע אסונות אקלים-סביבה בזמן. אך הוא ממחיש שוב גם את הצורך שלנו, הישראלים - בלי קשר לימין או שמאל, לקחת אחריות, ולהפסיק להיות סלחניים כלפי תרבות ה"שלוף" של מקבלי ההחלטות שלנו. על חוסר המוכנות שלהם כולנו משלמים כבר זמן רב, ועכשיו גם הים, החופים ובעלי החיים, שחיינו עצמם תלויים בהם.

הכותבת היא פעילה חברתית בתנועת נשים עושות שלום ובהורים למען האקלים