אני מתהפכת שוב ושוב במיטתי. שומעת בראשי את הצרחות, את הזעקות האומללות של הילדים, ההרגשה שאני דורכת על מישהו אחד ומישהו אחר כבר עומד מעליי, דוחף בחוסר שליטה וחוסם את ריאותיי מלנשום עד שהעיניים רואות רק שחור ונפגשות עם רצפת הבטון הקרה בלי יכולת תזוזה, בלי יכולת לשאוף פנימה אוויר תוך כדי רעש המוות אשר נהיה עמום מדקה לדקה. 

אני לא יכולה שלא לדמיין את עצמי בסיטואציה הזו, את בעלי שיחיה או את ילדיי הרכים. והדמיון עוצר לי את הנשימה וכואב לי בחזה. מיום שישי בבוקר, עת נפתחו כל מהדורות החדשות בתמונות הגופות עטופות יריעות הכסף של זק"א, אני נשאבת בכאב לכל סיפור וסיפור. 

על הילד, על האח, על האבא והבן. כולם שם היו חלק ממשפחה, כולם שם נסעו בכל כך הרבה שמחה. כי נסיעה למירון זו חוויה של קדושה. אין יהודי דתי שלא חווה נסיעה למירון פעם אחת בחייו. יש כאלו שמגיעים באופן קבוע מחו"ל ומרחוק , ששוכרים דירות במירון באלפי שקלים ימים מראש קודם ההילולא על מנת לחוות ולהיות בציון הקדוש דווקא ביום הזה בשנה. 

שדרני ופרשני הערוצים סיקרו את האירוע. הודעות וואטסאפ נשלחו אליי מחבריי לוודא שאני ויקיריי בסדר ואנשים רבים ללא שום דבר משותף למתים והנהגותיהם, עמדו שעות על גבי שעות בחום הכבד, על מנת לתרום דם לנער או בחור שמעולם לא יכירו ודרכם לעולם לא תיפגש.

אך בתוך הסיקור והפרשנות, שמעתי גם מילים אחרות. 

"קהל משולהב" הם מסבירים, "האנשים היו באקסטזה אחרי ההדלקה" הם אומרים. -
"אולי טקס פגאני" הם שואלים בינם לבין עצמם.

כי הם לא מבינים.

למה שאנשים נשים וטף ירצו לעלות להר עם מאות אלפי אנשים נוספים ולעמוד צפופים בדוחק שעות ביום ובלילה ולשמוח? מה יש ב"טקס" הזה שמזרים אליו מכל העולם יהודים דתיים וגם כאלו שאינם על מנת לחזות בהמונים, בשירים ובניגונים ולנסוע את מסע מירון המפרך והדחוק.

חוויה מתוך קדושה היא איננה סם או אלכוהול שקצת "ירימו" אווירה או יתנו לכם "ראש טוב". חוויה רוחנית כמו זו על ההר במירון אינה חלק מהגדרת "טקס אלילים" רק כי אינכם מבינים את פישרה. לנסוע לרבי שמעון בר יוחאי ביום ההילולא שלו הינה חלק מחווית הילדות שלנו. קונים כרטיסים למערך ההסעות המאורגנות, מתפללים, שרים רוקדים כשברקע עולה השמש בין ההרים בנוף המיוחד של מירון.

כשאתה עוצם עיניים באוויר הפתוח של ההר, עם מאות אלפי היהודים מסביבך ושר ברגש על ביאת המשיח, על סיום הצרות, על בקשה לעתיד טוב יותר, מבקש על ילדיך הקטנים, על הוריך המבוגרים, על אחיך הזקוקים להצלה. ולאחר שנה קשה כמו שנת הקורונה - התפילות על ההר קיבלו משמעות אחרת נוספת.

מדוע, אני שואלת, כשסיקרו את פסטיבל ערד לא נקראו קריאות של "משולהבים" לצעירים שחגגו? מדוע לא קראו להם קהל באקסטזה או תחת כישוף פגאני"? האם התאספות המונית לשירי טבע או רוק מקובלת עליכם רק כי היא נאורה ומערבית ומקובלת גם ביתר העולם? מדוע כשחרדים נרמסים הם קהל משולהב ואידיוטי שרק רוצים לדרוך אחד על שני? פרימיטיבים שחורים שכנראה לא יודעים בטיחות מהי.

זר לא יבין זאת. כמו שלא אבין את השלכותיו של הסם על מוחי, אין אדם שיוכל לתת פרשנות לסיבה ולהחלטה של יהודים דתיים מכל המגזרים להצטופף על הר אחד, באחדות אחת ובניגון אחד כולל ועוצמתי של שירת "אני מאמין". וכשנפש תחווה את זה, המילים שיתארו את הרגע יהיו של קהל שמח, נרגש, עוצמתי, מלא אמונה ותקווה, עם אחדות וכוונה, עם חלום להצלה ולברכה ולישועה שנתלו בהר דווקא ביום הקדוש הזה.

רגע לפני שכבר נדע את מי האשימו, ועל מה תדון וועדת החקירה שתיפתח, ומי יתבע את מי, התמונות של המתים רצות נגד עיני, אחד אחרי השני, צעירים כולם, שרק לפני רגע הקליטו את הניגונים העצומים בנגן הMP3  הכשר שלהם, צילמו כמה תמונות של הרבי במצלמה הקטנה, או נתנו יד לאח הקטן שלא יאבד בין ההמון. בכיס הקטן החזיקו את כרטיס הנסיעה חזור. זה שלעולם לא ישתמשו בו.

אנא ממכם, עצמו עיניים ודמיינו רק את האובדן ולא את הסיבה. מה קדם למה. או למה ואיך. המשיכו את פתחון הלב, את האחדות בלי לחשוב על נראות או על הדעות הקדומות. 

יהי זכרם ברוך.