במשך שעות ארוכות, מכל ערוצי הטלוויזיה, הגיעו אלינו תמונות של אלימות, ביזה, שריפת מכוניות, זריקות אבנים וחסימות כבישים. תמונות של אירועים קשים. והשיא: לינץ׳ בתושב ערבי בלב בת ים, לעיני המצלמות, לינץ׳ שנמשך שעה ארוכה ושודר בשידור חי בכאן 11. הכתב בשטח, דניאל אלעזר עמד ותיאר את מה שהוא רואה, והעיניים רואות ולא מאמינות. נהג ערבי, שנקלע עם מכוניתו ללב ההפגנות בבת ים, סמוך לטיילת, ניסה להימלט ונעצר. ואז שלפו אותו המוני אנשים מהרכב והחלו להכות אותו. ואף אחד לא עצר אותם. ואף אחד לא ניסה להפריד ולהרחיק אותם ממנו. ושום שוטר לא נראה באופק. וכל מי שעמד מסביב היה שותף לאירוע, ורבים עמדו והביטו כשהם מקפידים לצלם הכול בטלפונים החכמים שלהם ולהעלות לרשתות החברתיות. לינץ׳ בשידור חי. לעיני המצלמות.

ובאותו זמן בעכו, ביצעו צעירים ערבים שטופי שנאה לינץ׳ בתושב יהודי, במכות כה קשות עד שהגיע במצב קשה לבית החולים. מי אתם? ובלוד שורפים מכוניות, ובטבריה בוזזים ושוברים והורסים. ובעכו, וברמלה, וביפו. מי אתם?

מי אתם האנשים שהתארגנו, התלבשו, יצאו מהבתים שלהם, נישקו את הילדים הקטנים שלהם ואת האישה שלהם, ונסעו לעיר אחרת כדי לבצע לינץ׳ בערבי חף מפשע, או ביהודי תמים? אנשים שהתארגנו והלכו לשרוף ולהרוס ולשבור ולנתץ ולבזוז. מי אתם האנשים מלאי השנאה, מוסתים, גזענים, אלימים?

מי אתם שכששואלים למה באתם ואתם עונים שבאתם להרביץ לערבים? מי אתם? מי אתם הצעירים הערבים שיצאתם מהבתים כדי ללכת ולשרוף בתי כנסת? מי אתם? ולא, אין כאן סימטריה. והכוח והמשאבים והאמצעים והתמיכה שיש ליהודים לא דומים לאלה שיש לערבים.

כן, היו גינויים מקיר לקיר, של הקיצונים מימין ומשמאל, של מנהיגים מכל המפלגות והזרמים. אבל התמונות האלה הן תוצאה של הסתה, וזריעת שנאה, ופילוג, ושיסוי, וגזענות, ואפליה, וקיצוניות ששוטפת את השיח הציבורי בכלל ואת הרשתות החברתיות בפרט כבר חודשים ארוכים. ולא מעט פוליטיקאיות ופוליטיקאים נשאו את דגל השנאה וההסתה והגזענות. הסתה נגד המשטרה, ונגד השמאלנים, ונגד הערבים, ונגד בתי המשפט והפרקליטות והתקשורת. הכול שוקע.

זוהי פשיטת רגל ערכית ומוסרית וחברתית ופוליטית. ואחראי לה ראש הממשלה שתרם את חלקו, והשר לביטחון הפנים שלא טמן ידו בצלחת, ושרת התחבורה, לשעבר התרבות, שהצטיינה בכך שחבטה ופגעה, ושורה ארוכה של חברי כנסת שלא היססו והצטרפו למקהלה, וצייצניים לעת מצוא שחיפשו לייקים ואהדה בתיבת התהודה של עצמם.

אבל אסור לנו לתת למיעוט הזה לצבוע את כולנו. אסור לנו לתת לעשרות האנשים שיצאו לבצע מעשי ונדליזם ואלימות לייצג אותנו. אסור לנו להיכנע לאלימות, לשינאה, להסתה ולגזענות. אסור לנו.

נגזר גורלנו לחיות ביחד. יהודים וערבים. במדינה אחת, בחברה אחת, באותן ערים. נגזר עלינו לשתף פעולה בעבודה, בלימודים, בבתי המרקחת, במסעדות ובבתי החולים. נגזר עלינו. אין תחליף לחיים משותפים. אין תחליף לכבוד הדדי. אין תחליף לתפיסת האדם כאדם. ערבי כיהודי. אין תחליף. כי מדובר במיעוט מתפרע. מיעוט שאסור לתת לו לנצח. מיעוט שיש לעצור אותו, שאין לאפשר לו להמשיך להשתולל, מיעוט שטוף שנאה והסתה, שאינו מייצג את הערבים ואינו מייצג את היהודים. אנחנו הרוב הדומם, הכוח בידיים שלנו. אנחנו האנשים עם הערכים, עם כיבוד האדם באשר הוא אדם, אנחנו האנשים הנורמטיביים, שמחזיקים בערכים הומניים, אנחנו הרוב. ואסור לנו להיות רוב דומם. אנחנו צריכים לזעוק ולהסתייג, ולהנמיך את הלהבות. אף אחד לא ירוויח מהשינאה ומההסתה. כי אין עכשיו מנהיג, והמדינה לא מנוהלת, ולא מתפקדת. זה בידינו. אם לא נעצור את זה עכשיו, זה יהיה מאוחר מדי.

לא לעצום עין מול קריאות שינאה ״מוות לערבים״, ולא מול הסתה מבית לה פמיליה, ולא לעשות הנחה לשום אמירה גזענית ומסיתה של שום פוליטיקאי ומנהיג, ולא לוותר לאף אחד שעומד מנגד ומאפשר לדברים האלה להתרחש. אנחנו הרוב הדומם, אבל אנחנו הרוב.

ועוד מילה לסיום, אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שכל מבצעי הלינץ׳, הוונדליסטים, שטופי השינאה והמוח - כולם היו גברים. יהודים וערבים. אף אישה לא השתתפה במעשי האלימות האלה. ואולי, כך אפשר לקוות ובזה אפשר להתנחם, שאילו אנחנו היינו נמצאות במקומות האלה, ובחדרים שבהם מתקבלות ההחלטות, אולי אפשר היה להרגיע, למתן ולהוריד את הלהבות. אולי.