"על גבעה מול הים,

על החול הלבן,

כאן ביתי! נתיב העשרה!

קראו בקול, נתיב העשרה" (מילים ולחן חנה סגל)

שבת 18:00 -  סיימנו לראות סרט משפחתי – מן דבר כזה שאנחנו עושים בשבת של בית. תחושה כיפית כזו של נורמליות. מי היה מאמין ששעה קלה לפני ניקינו את הבית, כמו שלא עשינו כבר זמן רב. הרגשתי ממש כמו הסיפורים הרבים שאני שומעת במסגרת עבודתי מנשים שנאנסו -  נכנסות למקלחת כדי לנקות את כל הגועל הזה כדי להצליח להסיר מעליהן את הזוועה. ניקינו את הבית כדי להחזיר לעצמנו את הבית שלנו, את השפיות.

18:00 בערב שלפני אני עם מגרנה מטורפת, מבינה שיש הפסקת אש כבר כמה שעות. בבלבלה קשה. לא מסוגלת לזוז כי עכשיו צריך להחליט. חוזרים? ברור שכן! אבל מתי?

מניסיוננו אחרי צוק איתן הפסקת אש זו המלצה בלבד. שעתיים אחרי שאנשים כבר חזרו הביתה התחילו מטחים נוספים לעבר העוטף. לקח עוד כמה ימים עד שבאמת אפשר היה לחזור הביתה. אבל מי שהיה HOMESICK "חטף אותה" שוב בהפתעה. אז אנחנו לא חוזרים מיד כי השליט האמיתי של האזור הזה הוא חמאס והם מכתיבים את קצב חיינו: מתי נלמד, מתי כדאי לנו לצאת מבתינו כי "וואו וואו" מה הם יעשו לנו. והם עומדים בהבטחותיהם!

אז חיכינו ואחרי כמה שעות של שקט חשבנו שאולי אפשר לחזור. צריך לארוז את כל המטלטלים (שצברנו והוספנו במהלך ימי הנדודים שלנו), את הכלבה מההורים בהרצליה, ויאללה הביתה. נשמע פשוט אבל זה לא. בדרך עולות החששות מה נראה? איך היישוב יראה אחרי מלחמה? אפשר להיכנס דרך השער הראשי- זה בטוח? לא ירו עלינו טיל נ"ט? מחשבות הזויות לכאורה אבל לא אחרי מה שקרה כאן.

היה חושך אבל אני דמיינתי איזה עננה אפורה, אוויר כבד כזה שמקשה לנשום. שניים מילדינו כבר נרדמו בדרך אבל האמצעי שלנו חיכה - הוא היה חייב לפגוש את החתולה. אותה לא צירפנו למסע הנדודים, היא נשארה מאחור וזכתה לטיפול מסור מהשכן שלנו. (תודה רונן!)

נכנסתי הביתה, תרה אחרי הסימנים של מה שהתרחש כאן כשלא היינו, כמו בלשית שמחפשת עדויות לפלישה: הבית עומד על טילו, הגינה קצת יבשה אבל ללא נזקים. היו סימנים של ההימלטות המהירה - סירים של הקציצות שהכנתי באותו היום, הכוסות שטרם נכנסו למדיח. המשכתי לתור עוד ברחבי הבית.  גושים של אבק עדות לניעור הכבד שהקירות ספגו, ליד חלון שנשאר פתוח, סמוך לפסנתר, שביום יום משמיע צלילים מקרטעים של נגינה חדשה שנלמדה זה עתה, היה אבק שחור כזה, גרגירי, ובחוץ על פינת הזולה מונחים להם עדיין גרגירי העפר שנחתו עליה. לכאורה הכל תקין, מחפשת את האוויר שיכנס לראותיי כאנחת רווחה אבל זה לא הגיע. הלכנו לישון מחובקים, מנסים להתנחם אחד בשני. הבן האמצעי שלנו, זה שבדרך כלל לוקח לו זמן רב להירדם, נרדם מיד כאילו רק חיכה לשים את ראשו על הכרית שלו, להתעטף בשמיכה שלו בתוך המיטה שלו! המנוחה שלי התמהמהה מלהגיע.

בירת האזעקות. צילום מסך חדשות 12

עם הנץ השחר חיפשתי עוד סימנים למה שהיה כאן. לטלטלה העזה שהתרחשה פה במושב, אותו מושב שזכה במקום הראשון המפוקפק במספר התרעות ה"צבע האדום". אבל מאום. הציפורים חזרו לצייץ, לשמח את הבוקר, המזל"ט שמרחף מעלינו בעיתות כאלו צירצר- הנה עדות לזה שעדין לא  חזרנו לגמרי לשגרה. יצאתי לטיול בוקר עם הכלבה לבחון בעצמי את השבילים מסביב למושב - עדין מחפשת לראות שמשהו קרה כאן. אבל השבילים הם אותם שבילים, השמים בצבע כחול נהדר ומזג האוויר היום היה פשוט נפלא.

אז איך זה יתכן? איך יתכן שהעולם כמנהגו נוהג כשיממה לפני כן היה כאן תופת? איך זה יתכן שהציפורים מצייצות והרוח נושבת כששנייה לפני כן רעמו כאן התותחים. לא, לא שמענו אפילו לא אחד מהתותחים הללו. שהינו הרחק מכאן, אבל הזיכרון שלהם עדיין זורם בדמנו. מספיק ששמענו את המטוסים שטסים  לכיוון עזה והבנו את מה שהולך להתרחש כשהפגזים שלהם  ינחתו על עזה. נכון צה"ל עושה את תפקידו ומגן עלינו, אבל אנחנו אזרחים ולא מתורגלים ברעשי המלחמה או נכון יותר לא רוצים להיות מתורגים בהם. והרעשים הללו מבעיתים גם כשאנחנו יודעים שאנחנו "בצד הנכון" של החומה. המלחמה הזו מתרחשת מעל ביתנו מהדהדת בקירות ביתנו וגם אם לא היינו כאן אני יכולה לשמוע את מה שהתרחש בדימיוני.

חוזרים לשגרה אוכלים ארוחות משפחתיות ביחד, נפגשים בשוק השכונה למלא את המקרר בירקות טריים, נפגש הערב בפאב המושבי "נשיר, ננגן ונשמח". נחזור ללמוד ולעבוד. נחזור לחיי השגרה שלנו כשאנחנו יודעים שמתי שהוא יבוא הסבב הבא.

אבל מה עם כל מה שעברנו? מה יהיה על ילדינו שיודעים מלחמה מהי? מה יהיה על האזרחים שהיו כאן כל הזמן הזה? על האזרחים שפינו את החיילים בג'יפ שיורט על יד טיל נ"ט. צוותי החוסן, שאני ביניהם, מתכוננים למטח של פניות של מטופלים חדשים וישנים כאלו שעוד סבב של לחימה מחזיר להם את כל הפחדים והחששות  מחדש, או כאלו שהסבב הזה פשוט שבר להם את כל החוסן.

והמועצה תקבל תקציבים ואנחנו נשלם פחות מיסים אבל כל סבב שכזה הוא מלחמת התשה עבורנו האזרחים. כל סבב כזה גובה מחיר והמחיר הזה הוא שלנו. אבל השליט שלנו הוא אכזר והוא קובע את קצב חיינו. חמאס משתמש באזרחיו וגם בנו אזרחי העוטף להסתתר מאחורינו במלחמה הזו. אנחנו שבויים!

עייפנו.