כשבן הזוג רופא הציפייה של העולם היא שאת תתיישרי לימין ותתני לו לנהל את הקריירה שלו (במילים של כריסטינה יאנג האלמותית ב'אנטומיה של גריי'- הוא השמש), כי הקריירה שלו היא גם מצילת חיים וגם רווחית משמעותית יותר. הלחצים של אנשים לא קשורים כשבן הזוג התלבט על התמחות היו שוביניסטים להחריד. "את לא יכולה לקחת לו את החלום שלו" כשטענתי שבחירה בכירורגיה סותמת את הגולל על הקריירה שלי, ושאין לי עניין לגדל ילדים עם אומנת (ובכלל מי אתם אנשים שחושבים שבחירת קריירה קריטית היא לא עניין זוגי ומשפחתי?)
ואפילו היום, 7 שנים אחרי, בתת התמחות, יש את מי שיגיד לי - 'למה הוא לא עובד בפרטי'? 'למה הוא לא עובד בקופה'? 'תני לו לעשות מרפאות אחר הצהריים' (במקום כמובן שאני אשאר בעבודה עד מאוחר) 'גם ככה אף פעם לא תדביקי את השכר שלו'.
והפיתוי גדול - הוא יכול להרוויח שכר פי 2 ו3 ממני. למה להמשיך להתאמץ לג'נגל את הכל?
וזה חלק מהמאבק הפמיניסטי. אנחנו עובדות לא רק בשביל הכסף, אנחנו עובדות כי העולם זקוק לכשרון שלנו, כי זהות מקצועית מרכיבה את השלם שהוא הזהות שלנו, הערך העצמי שלנו.

משפחת לזרוביץ'. צילום עצמי

לאינסטגרם שלנו כבר התחברתם? הלינק ממש כאן

אבא שלי תורן 
כששאלו את הילדים שלי כשהיו יותר קטנים במה אבא עובד הם אמרו - הוא תורן.
תורנות זה 26 שעות שהוא לא נמצא ואז עוד 24 שעות שהוא מסתובב טרוט עיניים כי לישון מ11:00-15:00 (במקרה הטוב) זה לא שנת לילה. אז הוא נרדם כשהוא מרדים את הילדים, על מטלות הבית אין מה לדבר.
תורנות זה אומר שאין להחליף, לשנות, להתגמש - אשתך קמה בבוקר עם 40 חום ויש לה ילדים לפזר ותינוק פצפון בבית? שתתקשר לאמא שלה.
בידוד מספר מיליון? יסתדרו בלעדייך.
תורנות זה התנצלויות - 'לא נגיע לאירוע, הוא תורן ואין לי מה לעשות עם הילדים'. 'תוכלו להקפיץ לי חזרה את הילדים, פשוט גלעד תורן ואין לי איך לצאת מהבית', 'תוכלו להזמין אותנו לארוחה בשבת'? בחג? ביום העצמאות? פשוט גלעד תורן ואנחנו לא רוצים להיות לבד... 'תוכלי לקבוע לי יום אחר לאסיפת הורים? פשוט גלעד תורן ואין מי שישמור לי על הילדים ב18 בערב'. 'אוי סליחה, גם היום אני לא יכולה להישאר לישיבה החשובה הזאת - גלעד תורן'.
תורנות זה בלי פשרות - גלעד היה תורן יומיים אחרי שילדתי, בשבעה של אבא שלי, עשרות שבתות, חגים, כשהיו לנו אירועים, מסיבות בגן, אספות הורים, כשהרגיש לא טוב, כשהייתי חולה ועוד ועוד.. בהתחלה התמרמרתי, אחר כך בכיתי, בסוף נהייתי אדישה. זה מה יש, נספור ימים בסוף זה ייגמר.
ומה נגיד על הקנס שקיבל כי נסע במהירות מופרזת כי רק רצה לישון, על הכמעט תאונות אחרי סנדוויץ' של שתי תורנויות (יום כן יום לא), על המתחים, העצבים, רגשות האשמה שלא היה מספיק אמפתי, שאולי לא נתן טיפול מיטבי. על התחקיר או ישיבת צוות שיכולים לנתח מול כולם טעות שלך, הפלא ופלא, טעות על החלטה שקיבלת בשעה העשרים של התורנות השנייה שלך השבוע?

ואחרי כל הקושי הזה עדיין הלב והמוח של רופא/ה ממוצע עסוקים בלנתח איפה אולי הוא או היא היו לא בסדר, זה נטל נפשי שצריך לשאת יחד עם הנטל הפיזי של התקופה המוטרפת הזאת. אז גם כדי שאנחנו נקבל את הרופאים שאנחנו ראויים להם וגם כדי שהרופאים והרופאות יקבלו את החיים שהם ראויים להם - קיצור תורנויות זה צו השעה. לא פריווילגיה ולא פינוק. חובה.

לאינסטגרם שלנו כבר התחברתם? הלינק ממש כאן