82 מיליארד ש"ח - זה הסכום שהיה מתווסף למשק הישראלי אם הוא היה שווה מגדרית. את הנתון המדהים הזה הציגו עם השקת הפורום הרב מגזרי לקידום נשים של ארגון הג'וינט- ישראל ומשרד הכלכלה בשבוע שעבר. כלומר הבחירה של מעסיקים ומעסיקות שלא להתאמץ ולנסות לשנות את המצב בחברות שלהם עולה להם ולנו ממון רב.

בחודשים האחרונים עלה לרשת קמפיין חדש שדורש לסגור את פערי השכר בין נשים לגברים. סביר להניח שגם אתן נתקלתן בו או לפחות חזיתן בצמד המילים #שוות_משוות, ההאשתאג שהציף את הרשתות החברתיות. אנחנו ב"עבודה שווה לקידום שוויון מגדרי בשוק התעסוקה" היינו שותפות לקמפיין החשוב. הנתונים שהצגנו הם שנשים מרוויחות בממוצע כ-68% (68.4% ליתר דיוק) משכרם של גברים, לפי נתוני הלמ"ס. לקמפיין הצטרפו מאות עובדים ועובדות, מנהלים ומנהלות מכל קצוות המשק הישראלי. אבל למרות שההתלהבות הייתה גדולה, גם הביקורת לא אחרה לבוא.

קמפיין שוות משוות. הכותבת הייתה ממובילות הקמפיין. 

המצקצקים טוענים ששגינו בנתונים, וכאשר משווים את השכר השעתי מדובר על 84 אגורות שמרוויחה אישה בממוצע על כל שקל שמרוויח גבר על אותה משרה -  עדיין פער של 16% שצריך לצמצם אך לא 32%. אז מה נכון?

אם נתייחס רק לנתונים כמו שעות עבודה, אז כן, גברים עובדים בממוצע 44.7 שעות בשבוע לעומת נשים שעובדות 36.9 שעות (הלמ"ס 2019). אבל אם נסתכל על נתוני שעות בלבד לא נבין את האתגרים ואת הקשיים אליהן נחשפות נשים בשוק התעסוקה.

לשעות העבודה המועטות יותר (שהן עדיין רבות מדי יחסית לממוצע ה-OECD) יש קשר ישיר לעובדה שנשים הן עדיין המטפלות העיקריות בבית, בילדים ובהורים מבוגרים - משרות שקופות אשר מצד אחד אין בית ומשפחה שלא זקוקים להן, ומצד שני הן אינן מתוגמלות כלל.

נשים מפסידות שעות עבודה, פחות נמצאות בשעות שבהן יש זמן לשיחות מסדרון ואולי גם למעט פוליטיקה פנים ארגונית, נשים מפספסות לעתים ישיבות בשעות אחה"צ שבהן מקבלים החלטות חשובות ומהדקים קשרים בתוך הארגון ומחוצה לו. ובנוסף, הן גם מתוגמלות פחות, כי הן פשוט פחות נמצאות. גם אם הן משלימות שעות עבודה בבית, ברוב המקרים גם השעות האלה אינן מתוגמלות ובוודאי שאין להן "נראות". שוק התעסוקה לא השכיל להבין שמדידה לפי שעות בלבד אינה מדידה נכונה, המדידה הנכונה בה צריך לנהוג, היא מדידה לפי תפוקה.

איזון בית-עבודה לנשים ולגברים

העובדים הישראלים עובדים בממוצע המון שעות: שבוע העבודה הממוצע בישראל כולל 40.6 שעות, לעומת 38.6 שעות בארה"ב ו-29.3 שעות בלבד בהולנד. ובהקשר לתפוקה בישראל – באופן לא מפתיע, אנחנו נמצאים הרחק הרחק למטה. ישראל נמצאת במדד ה"איזון בית-עבודה" בציון של 4.6 (מדד 1-10) , בעוד הולנד, איטליה ודנמרק בציונים של מעל 9.

הנתון הזה בעייתי במיוחד כשמדובר בשעות העבודה הארוכות, בעיקר של גברים בישראל, נתון שבו המשק הישראלי מפסיד בו פעמיים: פריון נמוך וחוסר איזון בין עבודה לחיי משפחה ופנאי. בהיבט השוויון, כמובן שזה משפיע ישירות על התפקידים שנשים לוקחות על עצמן בבית, ומה שבנוסף גם עוצר אותן מלכתחילה מלבחור מקצועות יותר מאתגרים וגם יותר מתגמלים ולעבוד שעות רבות יותר.

נחזור לאי השוויון בשכר, שהוא למעשה סימפטום בלבד לבעיה רחבה הרבה יותר, שבו נשים נתפסות כ"משכורת שנייה" וכ"נשים יפות" ולאו דווקא כמקצועיות, אסרטיביות וחריפות שיביאו ערך ענק לארגון שבהם הן עובדות. התפיסה הזאת חייבת להשתנות. מחקרים רבים מראים את הערך הכלכלי לארגון ברגע שיש בו אחוז מספק של מנהלות בכירות. ארגונים כאלו גם פחות נתונים להפסדים ולפשיטות רגל, כך שכלכלית זה נכון שבעתיים.

כדי ליצור שינוי אמיתי מעסיקים צריכים להבין שברגע שהם מקדמים גם איזון בית-עבודה נכון לנשים ולגברים, הם מייצרים עובדים ועובדות טובים ופרודוקטיביים יותר. ברגע שהם מקדמים נשים וגם משלמים שכר שווה, הם מקבלים עובדות טובות יותר ולויאליות יותר. נכון שהתיקון לחוק שנכנס לתוקף לאחרונה, המחייב מעסיקים לבדוק ולדווח על פערי שכר בין עובדים לעובדות, הוא חוק חשוב מאין כמותו, אבל זה לא מספיק. לצד החקיקה, חשוב שמעסיקים יפנימו שמדיניות של שוויון מגדרי מביאה עימה גם רווחים ומשפיעה על גיוס ושימור עובדים וטאלנטים - האתגר הגדול ביותר במשק הישראלי בכלל ובעקבות משבר הקורונה בפרט.
**

הכותבת היא מנכ"לית "עבודה שווה" לקידום שוויון מגדרי בשוק התעסוקה