בטפטוף איטי אך קבוע, מתפרסמים בימים האחרונים שמותיהם של זוכי פרס ישראל לשנת 2022. שמונה שמות פורסמו עד כה: פרופ' שמעון שמיר, פרופ' יהושע זק, פרופ' יורם פלטי, פרופ' מוסא יודעים, אביהו מדינה ועודד קוטלר, פרופ' רות ברמן ופרופ' ימימה בן מנחם. במדעי החיים, פיסיקה, מזרח תיכון, בלשנות, פילוסופיה, מוסיקה ותיאטרון. ברכות לזוכים. כל אחד ידוע בתחומו, שמותיהם של חלקם ידועים יותר.
כמה לא מפתיע, אך מאוד מקומם לגלות שמבין שמונת הזוכים עד כה יש רק שתי נשים. למה לא מפתיע? כי בחינה סטטיסטית פשוטה מגלה שמבין קרוב ל-750 זוכי הפרס לדורותיהם (מהשנה הראשונה שבה חולק הפרס ב-1953) רק 118 נשים נמצאו ראויות לקבל את פרס ישראל. פחות מ-20%. אגב, הפער המגדרי הזה לא ייחודי לפרס ישראל וניתן למצוא אותו גם בקרב זוכי פרס נובל. נחמה? לא ממש.

חתני וכלות פרס ישראל 2022: פרופ' יורם פלטי, פרס יזמות וחדשנות טכנולוגית, עודד קוטלר, פרס התאטרון והמחול, פרופ' רות ברמן, בלשנות, אביהו מדינה, זמר עברי,
שורה שנייה מימין: פרופ' שמעון שמיר, מזרחנות, פרופ' ימימה בן מנחם, פילוסופיה, פרופ' יהושע זק, פיזיקה, פרופ' מוסא יודעים, מדעי החיים והמוח

לפני שנים אחדות קמה קריאה, שלא לומר מחאה, שהדגישה את הפער המגדרי בחלוקת הפרס. נפתלי בנט היה אז שר החינוך, המשרד שאחראי על חלוקת הפרס, והחליט לאתגר את המלינים, שלא לומר המלינות. בנט הסביר שלמרבה הצער שמספר המועמדות הנשים נמוך לאין שיעור מזה של הגברים, ולכן רק מעט נשים זוכות.
האמירה הזאת המריצה את השדה הפמיניסטי לעשות מעשה. חיש קל הוקמה קבוצת פייסבוק פעילה (והזוכות הן). זו הייתה קבוצת עבודה, לא קבוצת פוסטים וקיטורים. והעבודה הייתה מאוד אסטרטגית, עם מטרה קונקרטית: להגיש כמה שיותר נשים כמועמדות לפרס ישראל. העלינו שמות, התחלקנו לקבוצות וכל קבוצה הגישה אישה לפרס לפי התחומים שנקבעו לאותה שנה. האם זה שינה את המאזן בין מקבלי הפרס? רק בשוליים. עד כה לא הייתה שנה אחת - אחת!!! - שבה היה שוויון מגדרי בין מקבלי הפרס.
מקומם? כמובן.
אבל ההסברים ארוכים ומפורטים כאורך רשימת מקבלי הפרס. פרס ישראל, זאת יש לדעת, מחולק לפי תחומים אקדמיים בעיקר. ובאקדמיה, איך לומר זאת בעדינות, גם באקדמיה נשמר הפער המגדרי, בעיקר בתחומי מדעי החיים. ולכן פרס ישראל הוא מראה של מה שקורה באקדמיה.
זהו החטא הקדמון: שגברים (יהודים-אשכנזים) החליטו להקים מפעל שיחלק פרסים וקבעו את הקטגוריות לפי המקומות התובעניים שבהם הם מצטיינים. ולמה הם מצטיינים? כי מבנה הכוח וחלוקת המשאבים בחברה אפשרו במשך עשורים רבים לגברים להשקיע בקריירות מפוארות באקדמיה (וגם במקומות אחרים בשוק העבודה). כי מאחור, בבית, הייתה להם אישה שטיפחה את המשפחה ונדמה להם שהייתה מרוצה מהתואר ״פראו פרופסור״ (או בגרסה הישראלית: אשת מהנדס). וכך היו שנים שכל זוכי הפרס, ללא יוצא מן הכלל, היו גברים. ולא סתם גברים, גברים יהודים. ולא סתם יהודים, בעיקר אשכנזים. אף אחד לא העז לומר שנשים פחות טובות. הן פשוט ״בוחרות״ בקריירות שהן פחות, איך לומר, מתיישבות עם הקטגוריות של פרס ישראל. ולמה? הכול אובייקטיבי, כמובן. הן בוחרות ללכת להוראה וטיפול, לא חלילה מוסללות לשם על ידי חברה שלא מאפשרת לנשים להיכנס למוקדי הכוח וחוסמת את דרכנו למקום שבו מתקבלות ההחלטות.
אז כשבנט, בתפקידו כשר החינוך, ניסה לנעוץ את הסיבה למיעוט הנשים בין זוכי הפרס לכך שמעט נשים מגישות מועמדות, הוא באופן טבעי קרא לנשים להגיש יותר מועמדות.
אבל, הי, אנחנו ב-2022. האם אנחנו עדיין נמצאות במלכוד הזה שאם אנחנו רוצות לראות יותר נשים במוקדי קבלת החלטות בכלל ובין מקבלי פרס ישראל בפרט האחריות מוטלת עלינו? על הנשים?
גברים לא מבינים שהפער המגדרי הוא סוגיה חברתית? הם לא מבינים שנגמרה התקופה שבה נשים צריכות. להציע נשים, והגברים מציעים ״את מי שמתאים״? די. זה נמאס.
לא יכול להיות מצב שבו המשאבים - וכן, פרס ישראל הוא משאב רציני - לא יתחלקו באופן שוויוני. ואם לא מצאתם, סימן שלא חיפשתם מספיק, או שהקטגוריה עצמה היא החסם מפני נשים. זה כל כך פשוט.
ועוד לא אמרנו מילה על כך שבין זוכי פרס ישראל לדורותיהם היו רק 7 (כן שבעה!) לא יהודים. אף אחד מהם, אגב לא אישה, ואף אחד מהם לא מוסלמי. ונזכור שהמוסלמים מהווים כ-18% מאזרחי המדינה. אבל זו סוגיה למאמר אחר.