סיבוב אלימות נוסף בדרום בסוף השבוע האחרון, ומערכת הבטחון הורתה לסגור את מוסדות החינוך ביישובים שנמצאים במרחק שבעה עד ארבעים קילומטרים מגבול רצועת עזה. מוסדות החינוך ביישובים האלה אינם ממוגנים וכדי לא להפוך את הילדים למטרות כשהם בקבוצות גדולות, הורו להם להישאר בבתים.

אין ספק שמדובר כאן בהחלטה חשובה ושטובת הילדים והשמירה על חייהם עמדו לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות. ראש הממשלה, כך למדתי מדף הפייסבוק שלו (כן, אפילו עשיתי לייק והצטרפתי), התקשר באופן אישי לכל ראשי היישובים בדרום ושלח דברי חיזוק לתושבים והבטיח להמשיך לעשות הכול לשיפור המצב.

הנשים תמיד משלמות את המחיר

אבל אני רוצה לשאול שאלה חתרנית קצת, שוודאי תקומם עליי חלק מהקוראים: כשראשי מערכת הביטחון וראשי המדינה מקבלים החלטה לסגור את מוסדות החינוך ולהותיר בבית יותר ממאתיים אלף תלמידים (207,000 ליתר דיוק), מי אמור להישאר איתם בבית? מי אמור לרוץ איתם למרחבים המוגנים, או לחדרי המדרגות, או למקלטים (למי שמצויד בכל אמצעי הבטחון האלה)?

ברוב המכריע של המקרים, כך מלמד הנסיון, מי שנשאר בבית עם הילדים בימים המתוחים האלה, הן האמהות. זה לא שונה מאוד ממקרים שבהם יש ילד חולה בבית, או כשיש שביתה בגנים, או כשיש חופשה בימים שלפני או אחרי החגים, כשבמקומות העבודה ממשיכים לעבוד כרגיל.

בכל המקרים האלה נמצא שהאמהות הן אלה שנשארות בבית עם הילדים. ברוב המקרים שבהם נשארות האמהות בבית, זה תוצאה של הבנייה חברתית עמוקה, חוסר שוויון מתמשך בחלוקת התפקידים בין גברים ונשים. חלוקה לפיה הנשים אחראיות על המשפחה, הבית, הילדים, הבישול והכביסה, ואילו הגברים על מה שקורה בחוץ: על פיתוח קריירה, על פרנסה.

ברוב הבתים האופציה שהאב ייקח חלק בנטל אפילו לא עולה, וברור שאימא נשארת בבית (עם הילדה החולה, כשיש חופשה, שביתה, ומקרים צפויים יותר או פחות). המצב הזה מעמיק את חוסר השוויון בין גברים ונשים. המצב הזה מחזק את התחושה שהקריירה או העבודה של אימא היא על תנאי והיא פחות חשובה. הוא  מעמיק את התפיסה שאימא "נועדה" לטפל בילדים, שהעבודה של אימא פחות חיונית משום שהיא יכולה לוותר עליה מהרגע להרגע.

מי ישלם לאימהות שנאלצות להישאר בבית?

התחושה הזאת מתעצמת בעת מצב חירום בטחוני. במצב שבו מערכת הבטחון והנהגת המדינה מחליטה על סגירת מוסדות החינוך, אבל לא נותנת מענה לילדים שנשארים בבית.

ניסיתי לשאול את ראש הממשלה בדף הפייסבוק שלו איזה מענה נותנת הממשלה או מערכת הביטחון לילדים שנשארים בבית. או מדויק יותר: מי ישלם לאימהות הרבות שנאלצות להישאר בבית את יום החופש הכפוי הזה? אם מערכת הביטחון מחליטה לסגור מוסדות חינוך, כדאי שיחשבו שם גם על המשפחות בבית, ולא רק על בטחון הילדים בבתי הספר.

מחקרים הוכיחו שמצבים של סכסוכים אלימים מעצימים את חוסר השוויון המגדרי. גברים (בגדול ובהכללה) נהנים יותר ממצבי אלימות מאשר נשים. מגזר הגברים מתחזק, מערכת הבטחון שמבוססת על תפיסת עולם גברית ועל מנגנונים של קבלת החלטות שלהם שותפים רק גברים מעמיקה את הפערים בין גברים ונשים, התחושה הרווחת היא שבמצבי חירום בטחוניים אין זמן ומקום לדון בשוויון בכלל ובשוויון מגדרי בפרט.

מקבלי ההחלטות שלנו, וזה לא סוד, הם גברים ברובם. בממשלת ישראל יושבות 3 שרות ושתי סגניות (מתוך 32 שרים ושבעה סגני שרים). במטבחון המדיני-בטחוני יושבים 8 שרים – כולם גברים, חלקם גנרלים לשעבר. במטכ"ל יושבים גברים ואישה אחת (האלופה אורנה ברביבאי).

אז מה זה משנה? זה משנה כי כל עוד יושבים שם רק גברים, הם מעוניינים (באופן אקטיבי או בלתי מודע) לשמר את כוחם, והם, משום מה, לא מכניסים למערכת השיקולים שלהם שיקולים שוליים כמו מי יישאר בבית עם הילדים כשיש מתיחות בטחונית, ומי יממן את התשלום של יום החופש הכפוי הזה.