מאת: שרון אורשלימי

כשאנחנו בוחרות להתחתן (עוד פטריארכיה ממוסדת עבור אותן מטרות הרשומות למעלה, אך זה לטור אחר), כמעט אף פעם לא עולה השאלה האם להתחתן ברבנות. בקבוצות מסוימות של נשים, כאלו שיש להן יותר בחירות בחיים מאחרות, השאלה עולה אך כמעט תמיד ההחלטה הסופית היא להתחתן ברבנות. נדיר למצוא זוגיות בה שני בני הזוג בוחרים שלא להתחתן ברבנות. כן, גם בזוגות שמגדירים את עצמם פמיניסטיים או שוויוניים, ליברלים ומשכילים, וכמובן כמובן, חילוניים, הבחירה היא בדרך כלל ברבנות. הביקורת שלי בטור זה מכוונת אל נשים, ועוד יותר גרוע, נשים משכילות וחילוניות, המודעות להשלכות של הבחירה שלהן להתחתן ברבנות, ובוחרות לעשות זאת בכל זאת.

אם וכשנשאלת השאלה מדוע להתחתן ברבנות, ניתנות תשובות רבות: "זה יותר קל ונוח" היא הסיבה הנפוצה ביותר. גם "כי ככה כולם עושים" היא סיבה נפוצה. סיבה פחות נפוצה אך עדיין מאוד רווחת היא ש"ההורים של אחד מהם לא מוכנים שזה לא יהיה ברבנות". תשובה נוספת שניתנת היא ש"אין את היכולת הכלכלית לנסוע לקפריסין או לפרג בשביל חתונה חילונית". וזו תשובה שאני מקבלת אך עדיין לא חושבת שהיא מצדיקה נישואין ברבנות.

כשאת בוחרת להתחתן ברבנות את בעצם משלמת למוסד שהולך לחטט בחייך, בהיסטוריה המשפחתית שלך, בהוכחת רווקותך על ידי שני עדים גברים, כשאת כאישה לא יכולה להיות עדה מול אותו מוסד.

את משלמת לגוף שיחטט בגופך, יבדוק את נקבייך ויפשפש בהפרשותייך (זה מה שקורה בהדרכת כלות ברבנות). כשאת בוחרת להתחתן ברבנות את משלמת למוסד ששונא נשים וכולא אותן בכלא כשהן מבקשות להתגרש. את משתפת פעולה עם מוסד שמצהיר קבל עם ועדה, שכל מהותו הוא מיזוגיניה, שנאה והשפלה של נשים. את תת אדם, כלי פריוני, כמובן טמאה חצי חודש (או טמאה בכלל), ובעיקר, לא סופרים אותך. ואת עדיין בוחרת לתת לו מכספייך. כשאת בוחרת להתחתן ברבנות את בעצם מקבלת עלייך את המהות הפטריארכלית של שליטה ועליונות גברית עלייך ועל חייך ומנציחה ככה את השיטה.

למי מכן שמכירה אותי, אתן יודעות כמה המסורת היהודית חשובה לי. כמה התפיסה הפמיניסטית שלי שלובה יד ביד עם התפיסה היהודית שלי, וכמה המצוות הן חלק אינטגרלי מחיי. חופה יהודית יכולה להיות אחת החוויות המרגשות, ושוב, מי שמכירה אותי יודעת שאני בוכה כמעט בכל חופה (כשהיא שוויונית). בשאר החופות אני כועסת ואפילו מתחילה להרהר אם אני בכלל צריכה להגיע לחתונות לפני החופה כדי שהערב שלי לא ייהרס.

מוסד הרבנות הראשית היא פטריארכיה ממוסדת על ידי המדינה במטרה לשלוט בנשים, בחירותן ובמיניותן. נישואין דרך הרבנות היא בעצם חיבוק דב לשנאת נשים. מילא שאנחנו מתקשות להיאבק בדיכוי נגדנו כשהוא מטושטש, אפור ולא מדויק, אבל כשזה מונח מול הפנים שלנו בכזה דיוק, אנחנו בוחרות לאמץ אותו אל חיקנו?

כתב התביעה הזה אינו כתב תביעה נגד הדת או נגד היהדות. הוא כתב תביעה נגדנו, הנשים, שמסכימות לשתף פעולה עם הגוף הזה, ועוד יותר חמור, נמצאות בזוגיות שבו בני הזוג שלנו מוכנים שאנחנו נעבור את החוויה המשפילה הזאת כי "ככה כולם עושים".

אני לא מקבלת את הטיעון הזה ולא מוכנה להמשיך לשתוק על הבחירות שחברותיי ונשים רבות אחרות עושות. עד שלא נבין שיש לנו את הכוח לשנות את השיטה מהיסוד, ולסרב שכף רגלנו תדרוך במקום הזה וטפח מכיסנו ישלם לדבר הזה, הרבנות הראשית תמשיך להתעלל בנשים. יש לנו את היכולת להפסיק את זה כאן ועכשיו. כל מה שצריך הוא מרד נשים. אבל האם אנחנו בכלל רוצות את זה?

תגיות