אורלי וגיא באומץ, בתבונה ובנחישות, כמו שרק הזוג הזה יודע, במסגרת תכנית התחקירים "אורלי וגיא חוזרים עם תשובה" (מוצ"ש, 8.3.14), נגעו בקודש הקודשים, בסרט: "מציצים" (תסריט: אורי זוהר ואריק איינשטיין, בימוי: אורי זוהר) ו"חבורת לול". מהמשדר עלתה תמונה עגומה ומטרידה של ניצול מיני של נערות וצעירות במסגרת אודישנים מפוברקים ובכלל ב"תעשייה", כש"מציצים" אינו אלא סרט הדרכה לתקיפה והטרדה מינית ולצריכת זנות. כשאורלי וגיא שאלו את מרואייניהם, על הפשעים הקשים שהתרחשו מסביבם, כולם ענו את אותה התשובה: "זו היתה התקופה", "כך היה מקובל". האמנם?! כל הגברים בשנות השישים והשבעים התנהגו כך?!

שמחנו לשמוע ששמותיהם של אריק איינשטיין ושלום חנוך לא עלו כמעורבים בפרשיות הניצול - ובכל זאת, האם ראו? ידעו? דיווחו? מנעו? האם התרחקו מחברים שכן פגעו? האם הוקיעו? לא פחות איום מהתקיפה היא השתיקה של אלו שיודעים, אנחנו היהודים מכירים את זה טוב.

כמו סרטים רבים אחרים מאותה התקופה, גם יצירת הפאר "מציצים" מחזקת את הלגיטימיות של צריכת זנות. גוטה מנצל על בסיס קבוע את רותי שהיא אישה בזנות. אישה סוג ב'. לעומתה מילי, אשתו של אלי בסרט, אותה מגלמת השחקנית סימה אליהו, היא אישה סוג א'.אחרי שגוטה ואלי מתוודעים לאיבר מינו של אלטמן ומחזקים את בטחונו, הולך גם הוא לנצל את רותי וכשגוטה רואה זאת, ליבו מתמלא בהערכה, כאב הגאה בבנו.

אחד המיתוסים הנפוצים ביחס לזנות טוען כי נשים בזנות נהנות מהפלישה לגופן. מיתוס זה בא לידי ביטוי בתסריט, כאשר רותי, האישה בזנות, מתפעלת גם היא מאיבר מינו של אלטמן, ואומרת את המשפט שכולנו אוהבים לצטט: "זה ילד זה?" לעומת מה שהסרט מציג לנו, במציאות נשים בזנות מגדירות את החדירה החוזרת ונשנית של גברים זרים לאברי מינן כעינויי גוף. על מנת לאפשר את החדירה כשהגוף והנפש אינם מעוניינים בה, הן מורחות את האזור בחומרי סיכה למיניהם שגורמים להן לזיהומים באגן. ישנן נשים שמורחות חומרי הרדמה. ולטשטוש ההכרה ויצירת הניתוק, באים "לעזרתן" הסמים והאלכוהול.

אסקימו לימון, (תסריט: אלי תבור, בימוי: בועז דוידזון) עוד סרט "קאלט", כמו "מציצים" מציג אוירה של הטרדה והחפצת נשים, כמו בשיחה הזו בין מומו, יודלה ובנצי:

-          תגיד, אתה מכיר את שתי האלו שם?

-          מי שתי העקומות האלה שיושבות לבד?

-          יודלה אומר שאפשר להכניס להן בקלות.

-          אח של רמי סיפר לי שהוא דפק את הבלונדינית בין הרגליים, חוץ מזה ראינו איך שהן הולכות, הן פתוחות על בטוח, נכון מומו, זאת עם השיער הקצר פתוחה על בטוח.

קשה ומטרידה במיוחד הסצנה שבה נילי, אותה גילמה ענת עצמון, מתכוננת לקראת הפלה מלאכותית שעליה לעבור. עד כמה היתה מעוותת תודעתן של יוצרי הסרט שמצאו לנכון להפשיט את השחקנית מבגדיה כולל פלג גופה העליון?! מדוע היה זה הכרחי?! האם כך היה נהוג אז?! כמה חבל שלא היה שם מישהו שפוי אחד על הסט שיגיד: סליחה, לצורך צילום סצנה שמדמה ביצוע הפלה מלאכותית, לא מפשיטים את האישה ומשכיבים אותה במערומיה על כיסא הגניקולוג! את מבטה המבועת של ענת עצמון לא חושבת שהיה עליה לשחק. זו סצנה של תקיפה מינית. אין שום הצדקה קולנועית לעירום. נערה שוכבת על מיטת ברזל, עירומה לגמרי, פסוקת רגלים ותחת הרדמה - מה עוד אפשר לבקש!

אבל דמות האישה בזנות האולטימטיבית היא סטלה. סטלה כ"כ נהנית שגברים זרים פולשים אל גופה שהיא חייבת אותם, ובכמויות. אמרנו מיתוס הנימפומנית? ולא רק שהיא כ"כ נהנית להיחדר ע"י גברים זרים גם לא צריך לשלם לה. מה יותר טוב מזה?!

ריקי, גם היא אישה בזנות, "אישה סוג ב'". לעומת סטלה הרומנייה, ריקי היא מעדות המזרח, אותה מוצאים במחסן, שוכבת ברגלים פסוקות כשהנערים חודרים אליה בזה אחר זה תמורת תשלום, והנה עוד סרט המחנך גברים שצריכת זנות היא לגיטימית, במיוחד בחבורה.

בסצנת "המנדבושקס" עולה מיתוס נוסף שהסרט מעלה ביחס לנשים בזנות - האישה בזנות שמדביקה את "לקוחותיה" במחלות מין. מציאות הזנות חושפת בפנינו - הארגונים לזכויות אדם המסייעים לנשים ולגברים להיחלץ ממעגלי הזנות, שהכיוון הוא בדיוק הפוך, הנשים שבזנות הן אלו שחשופות להידבק בשורה של מחלות עור ומין, כשצרכני הזנות לוחצים על הנשים לקיים מגע מיני לא מוגן וכך מסכנים אותן למחלות, חלקן קטלניות.

"רוח התקופה" זה ביטוי יפה שבעיקר עושה לנו הנחות. האם נפשותיהן של השחקניות הצעירות שנוצלו ידעו שלא להיפגע לאור "התקופה"?! האם פגיעה מינית של נערה או אישה בשנות השישים פחות כואבת מפגיעה שמתרחשת היום?! אז במקום להתענג בנוסטלגיה על סרטי "הקאלט" הללו, הגיע הזמן לגנוז אותם עמוק במגירת הישראלי המכוער, לנעול עם מפתח ולזרוק אותו לירקון.