"עוד לא עיכלתי, התינוק שלי הלך", אמרה רות דיין, אימא של אסי דיין, כשיצאה מביתו. "זה לא הגיל שבו ההורים צריכים לקבור... אתמול דיברנו, הוא ביקש ממני ללכת לרופא, אז טלפנתי לרופא שהיה במילואים, אבל בסוף הוא לא הלך".

במשפטים הספורים הללו סיכמה היטב רות דיין בת ה-97 את מערכת היחסים הסבוכה והמרתקת עם בנה. התינוק בן ה-68 ביקש מאימא ללכת לרופא. אימא מיהרה להושיט את העזרה הדרושה והתקשרה לרופא. אבל בסוף הילד ויתר, לא הלך.

הרבה דברים הספיקה רות דיין בחייה. לפני 60 שנה היא ייסדה את חברת הטקסטיל משכית, הדריכה נשים במושבי עולים במשרד העבודה, הקימה את וראייטי ישראל, הייתה פעילה בעשרות ארגונים שונים ומגוונים למען חולים, עולים חדשים וקירוב לבבות בין יהודים לערבים, היא זכתה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן גוריון, בפרס ישראל ובפרסים רבים נוספים, כתבה ספר אוטוביוגרפי ונשאה עמה כל חייה את הסטטוס- אשתו של אחד הגברים המדוברים ביותר במדינה, משה דיין, שכיהן כרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, חבר כנסת ושר הביטחון, ממנו התגרשה באומץ רב אחרי 37 שנות נישואין.

אבל יותר מכל, הייתה רות דיין, האימא של אסי. בעשור האחרון, על אף גילה המתקדם, הטיפול בבנה והדאגה לבריאותו ולרווחתו היו מרכז חייה. ואסי לא עשה לה חיים קלים.

בשנים האחרונות בריאותו התדרדרה, הוא לקה בהתקף לב ועבר צנתור, נכנס ויצא מבתי חולים, הגביר את התמכרותו לריטלין וסמים, עישן כמויות בלתי נתפסות של סיגריות, השמין מאוד, התקשה לעיתים בדיבור, נפל לתהומות של ייאוש ודיכאון שוב ושוב והגיע למצב בו להתלבש לבד הייתה משימה קשה מדי. ובכל המקומות הללו, אמא שלו, רות דיין, התייצבה ללא חת.

במרץ 2009 הוא נעצר בחשד שהתעלל בבת זוגו. אמו ליוותה אותו לכל אורך ההליך המשפטי. בראשית מאי החליט בית המשפט לשחררו למעצר בית בפונדק של כושי רימון בערבה. דיין, שישבה באולם בית המשפט לא הסתירה את שמחתה מההחלטה. "אני בטוחה שאסי יעמוד בטיפול, אני לא ידעתי איך אני אגמור את היום הזה. אבל עכשיו יש לי הקלה גדולה מאוד. אסי אמנם בן 64 אבל אני תמיד אהיה אמא שלו ואתמוך בו".

והיא אכן תמכה בו. בגיל 92, במשך ארבעה חודשים תמימים, היא טרחה להגיע ברכבה הפרטי מביתה בתל אביב עד לחווה הדרומית המרוחקת כדי לחזק את בנה.

בראיון שהעניקה להארץ לפני כשנה, נשאלה האם יש לה תכניות לעתיד והיא ענתה: "להמשיך לחיות. אין לי ברירה. מישהו צריך, הרי, לדאוג למשפחה שלי".

אולם הדאגה הרבה, החום והמעטפת המחבקת והאמהית לא הצילו את אסי דיין. המוות, כך היה ברור לכולם, היה רק עניין של זמן. בכתבת אולפן שישי של שי גל ששודרה בערוץ 2 נראה דיין כמי שהשלים עם מותו. הוא התקשה לדבר, הצהיר כי הוא סובל מבדידות, חולה ועצוב, לצד מטפל פיליפיני צמוד שסועד אותו.

"אני די לבדי. ואני לא מבקש מכם רחמים. תשכחו מזה. אל תכתבו אליי, אל תתקשרו אליי. לא רוצה לדבר אתכם", הוא אומר למצלמה.

"למה אתה נמשך למוות כל הזמן?" שאל אותו גל.

"אני לא נמשך אליו", ניסה דיין להסביר לו. "אני פשוט אחד המועמדים המובילים..."

בסוף הריאיון, דיין יושב על הספה בסלון ביתו, מביט בגל ואומר "טוב, תן לי ללכת הביתה".

גל מצחקק. "אתה בבית שלך", הוא אומר. דיין מביט סביבו, לא מתרצה.

"תן לי ללכת הביתה" הוא אומר לו, "פשוט תן לי ללכת הביתה".

דיין ידע תמיד שהבית שלו לא עשוי מארבע קירות בתל אביב או בכל מקום אחר. הבית האמיתי שלו, זה שחלם עליו, כתב עליו, שוחח איתו, דיבר עליו בכל הזדמנות, צחק עליו, יצר אותו, כיוון אליו בכל ישותו, היה המוות.

היום הוא סוף סוף הולך הביתה.

הוא נפרד מהחולי, מהכאב, מהבדידות, מהזיכרונות המרים מאבא, מהשושלת המשפחתית, מהצער, מההתמכרויות והקשיים הבריאותיים והנפשיים. אנחנו נפרדים מאסי דיין, האיש והאגדה, השחקן המחונן, הבמאי יוצא הדופן, היוצר הענק, גיבור תרבות שאפשר ללהג על יצירותיו ועל אופיו שעות ארוכות, לטוב ולרע. ורות? מה איתה? רות נפרדת מהבן המוכשר שלה שניהל דיאלוג מורכב וארוך-שנים עם המוות, מהטיפול המסור ומלא החמלה שהיא העניקה לגבר בשנות השישים לחייו שהיה גם ילד נזקק בכל המובנים, הילד שלה. מהניסיונות החוזרים ונשנים לרפא את הפצעים המדממים-מדי שלו, מהליווי הצמוד בכל צעד ושעל, מהדאגה הבלתי נגמרת, מהרדיפה הבהולה והמתמדת אחרי בריאותו, מהרצון הכן והכואב ליצור עבורו אי של שקט בתוך מה שלנו, מהצד, היה נראה כמו טירוף מוחלט ועבורו, היה פשוט חיים בגוף ראשון, החיים שלו.