אני כתבת משטרה 25 שנה. ליוותי מפכ"לים וניצבים לאורך השנים. אז, כמו היום, הכל היה שם: רומנים מתוקשרים בין מפכ"ל לשוטרת, מפכ"ל מכהן שנהג להיפגש בקביעות עם שוטרות זוטרות לצורך קיום יחסי מין, ניצבים שניהלו רומנים עם פקודות שלהם, תוך שהם משתמשים לצורך כך בחדרי המנוחה הצמודים ללשכות שלהם. הרשימה ארוכה.
ולא, אני לא מדברת על שמועות, על "סיפורים". אני מדברת מידיעה: משיחות של אותן שוטרות עם אנשים אחרים, וגם איתי. חלק מהן, חשוב שייאמר, נענו לקצינים לא מתוך כפייה, אבל גם לא מרצון. זה היה צורך בהתחככות, בטובות הנאה שנלוות לאישה שאיתו, לכאורה, כמו קידום, מעמד של "אסור לגעת בה" אפילו אם היא הקצינה הגרועה ביותר (כי אחרת, הגבר הבכיר ינקום) שהרי הוא, הבכיר, אחראי על קידום בעבודה, על הדרגות, על עתידם של מאות שוטרים, ומי רוצה להסתבך עם האחראי על קידומו. גם הן, בעיני, אשמות בהשרשת הנורמה וגם הן, כמו המפקדים, צריכות לשלם מחיר של פיטורים מהמשטרה.
ניצול השוטרות התמימות
אבל מה שחמור שבעתיים היא התופעה הקשה מכולן: ניצול המרות, לא "יחסי מין" מרצון עם כפופה לך, לא עם קצינה או שוטרת שמשתפת פעולה כדי לזכות בטובות, אלא הניצול של השוטרות המוחלשות, אלה שזקוקות לעזרה, אלה שחרדות מהבוס ולא רוצות את ידיו או פיו על גופן. אלה נאצלות לשלם מחיר כבד בשירות המשטרה, כי הוא הבכיר והוא בעל הדרגות.
בין השוטרות האלה נמצאות שוטרות צעירות, כאלה שרק עדיין לומדות על הארגון, כאלה שחשבו שהן התגייסו לארגון בטוח, מוגן ושומר חוק, ומצאו עצמן חשופות, פגיעות ומנוצלות. די לקרוא את עדותה של אחת מהן, זו שהעידה נגד מי שהיה מפקד מחוז ירושלים, ניסו שחם, והיום עומד לדין בגלל מעשים מגונים בשוטרות. בעדות שלה, שפורסמה באחד מעיתוני סוף השבוע, אפשר לראות עד כמה מוחלשות אותן שוטרות, עד כמה הן אבודות. גם אני שמעתי עדות של שוטרת כזאת, "שחמית". שוטרת דתיה שהתגיסה לפני שנים למשטרה ועבדה כפקידה אצל קצין בכיר באחד ממחוזות המשטרה. היא סיפרה על האימה ויראת הכבוד שהיתה לה כלפי האיש עם הדרגות, שבקושי הבינה את טיבן. ואז, הוא החל לסמס לה. בתחילה בחביבות, אחר כך בבוטות. רק כשעזב לבסוף, העזה לספר איך חיפש את קרבתה. איך ניסה לקבוע איתה, משאיר אותה איתו לבד עד שעות מאוחרות, עד שפעם אחת הצמיד אותה, בערב אחד,  לקיר המשרד, והחדיר את לשונו לפיה. הנהג שנכנס פתאום, היה המושיע שלה. רק כשעזב, היא נשמה לרווחה.
זו בעיני חרפתו הגדולה של הארגון. זה קלונו. שהרי אותם נושאי דרגות, שבלי מדים נראים כמו אחרוני הבסטוינרים בשוק, מתבשמים מכוח השררה והמעמד שלעיתים הגיעו אליו, אפילו לא בזכות. רק בגלל שמשהו שהם התחנפו אליו, משך אותם אחריו.
מי ישמור מהשוטרים? צילום: עמוד הפייסבוק של משטרת ישראל
גם אנחנו, העיתונאים, שתקנו
ההתנהלות הזו חצתה מחוזות. היא עברה אצל ניצבים, מפקדי מרחבים ומפקדי תחנות. זו היתה נורמה. כולם ידעו, כולל אנחנו, העיתונאים, וכולם שתקו. למה? כי כשפרסמנו את הדברים, ואכן פרסמנו, איש לא התייחס ואף קצין לא זומן לחקירה במחלקה לחקירות שוטרים. בתגובה לפרסומים, הפכנו "רכלנים" מחפשי אייטמים צהובים. לעיתים הוחרמנו בידי "הבוס" שסרב לאפשר לנו לקבל את המידע שהוא מחוייב לתת למען הציבור. מטבע הדברים נותרו סיפורים רבים על ריצפת הכתב, נרמסים אפילו ברגליו, ונעלמים עם המטאטא.
כיום הזמנים השתנו, חוק ניצול המרות השתרש. כך גם החוק נגד הטרדות מיניות. אולם בארגון כחולי המדים, ההטמעה הזו קשה ולוקחת זמן. במטה הארצי יושב היום קצין בכיר מאוד. בישיבת סגל הפיקוד הבכיר שהיתה מיד לאחר שנודע על מעצרו של סגן המפכ"ל, ניצב ניסים מור, קם הקצין ואמר "אני חש בושה ללבוש מדים". אותו איש רקם יחסים אינטימיים עם שוטרת, קצינה שעבדה תחתיו. שניהם התגרשו אומנם ונישאו זה לזו. אבל הוא עצמו נגוע בקיום יחסי מרות. כולם יודעים, מגחכים ושותקים.
אבל נורמה, הרגלים ומסורת קשה למחוק באיבחת חוק. וגם ידיעת החוק על כל גווניו ופרטיו, המשמעות של הטרדה מינית ומהי הטרדה מינית מילולית לא חלחלה בארגון. התוצאה - עוד קצין ועוד קצין שמגיע למשרדי המחלקה לחקירות שוטרים, וגומר את הקריירה שלו, נבעט עם אות הקין על מצחו.
ברחבי הארץ מסתובבים חופשי כמה מבכירי המשטרה בעבר, מנסים בימים אלה להיעלם בערפל השכחה והישימון, ושרק לא יוזכר שמם. שרק לא יתנו אותם כדוגמה לנורמה שהיתה נהוגה בארגון. אני בטח לא אהיה זאת שעושה זאת. שיחיו את חייהם בשלווה, הם כבר לא בארגון. אבל אלה שנשארו, אלה שהנהגת הארגון היא המשימה שלהם, צריכים להפסיק את הנורמה ולעצור אותה כאן ועכשיו.
מה שהיה לא יהיה. שוטרות ושוטרים, קצינים וקצינות, צריכים להבין שארגון ששוטריו אמונים על חקירות כמו הטרדות מיניות, מעשים מגונים ואינוס, לא יכולים לחטוא בכך בעצמם . זה הזמן לעשות חריש עמוק בארגון. זה הזמן בו הקצינים והקצינות שיודעים על מערכות יחסים נגועות ביחסי מרות צריכים להגיד לאותם אנשים בנימוס: 'לכו הביתה'. אחרת לעולם לעולם, לא תעלם התופעה מהארגון, תדמיתו לא תשוקם ואמון הציבור בו יפוג לעד.