את הבוקר הזה, כמו קצת-יותר-מדי בקרים בחיי, פתחתי בנסיעה לעבודה. חלון פתוח פלוס מזגן, יד ימין על הגה, יד שמאל מחזיקה סיגריה וברקע זוהר ארגוב בקולי קולות מספר לי ש"יום יום אני תולש מהלוח דף". כמה משכניי הארעיים לכביש הגניבו לעברי מבטים מיואשים שזעקו "וואי, וואי, איזה ערסית" אבל לא אמרו דבר. לפני חודש, כש"סוד המזלות" פוצץ לי את הרמקולים, צעק לי אחד הנהגים "תנמיכי קצת את החרא הזה, הרסתם את המדינה".

מעניין על מי הוא דיבר כשהוא אמר "הרסתם". ערסים? מזרחים? מעריצי זוהר ארגוב? אנשים שאוהבים מוזיקה מזרחית? אנשים ששומעים מוזיקה בקולי קולות? אני מודה שככל שעובר הזמן פחות ופחות אכפת לי. במשך שנים רבות שמעתי אותו בסתר, באזניות, במחתרת, כי יש דברים שלא אוהבים בקול רם וכי זאת "תרבות נמוכה" ותרבות נמוכה היא לא משהו להשוויץ בו. לא עוד. אני סיימתי להחליש את המוזיקה שלי וסיימתי להחליש את עצמי. אז כן, אני אוהבת מאוד מוזיקה מזרחית וכן, זוהר ארגוב הוא גאון בעיניי.

אחת הפנטזיות הכי גדולות שלי הוא לשמוע אותו שר בלייב, להיות פיזית בהופעה בה הוא על הבמה אבל זה, למרבה הצער, כבר לא יקרה. זוהר מת ב-1986, הייתי בת 3 כשזה קרה. הוא כבר לא יעלה על שום במה, לעולם. אבל יש סיבה נוספת שבגללה אני לא מוכנה לפזז בקהל בזמן שזוהר ארגוב  מסלסל על הבמה. יש סיבה נוספת בגללה לעולם לא הייתי רוכשת כרטיס להופעה של זוהר לו זה היה בחיים.

תימני פשוט

השנה היא 1979. בחור צעיר בן 24, זמר בראשית דרכו שעדיין אנונימי למרבית האוכלוסייה, עולה להופיע על במה קטנה באולם שמחות מול קהל זעום אך קשוב למדי. בתום ההופעה הוא מזמין צעירה מהקהל לשבת איתו בשולחן. השניים אוכלים ושותים ואז מתמזמזים קלות סמוך לאולם. הצעירה מסכימה למגעו של הבחור אולם לא מעוניינת לשכב עמו ואף אומרת זאת במפורש: "מהמותניים ומעלה זה חופשי".

הצעיר מקבל לכאורה את סירובה אולם בדרכי תחבולה הוא לוקח אותה לדירתו בראשון לציון ושם כבר נותן דרור לרצונותיו: למרות התנגדותה העיקשת, הוא אונס אותה באכזריות. הצעירה תובעת את הבחור וזה טוען, כמה צפוי, שהיחסים היו בהסכמה מלאה. "אני תימני פשוט ולפי הקודים שאני מכיר, בחורה שעולה ב-11 בלילה לבית של בחור יודעת לקראת מה היא הולכת" הוא אומר להם ומבקש את התחשבות בית המשפט שכן הוא נשוי ואב לילד. בית המשפט מרשיע אותו באונס וגוזר עליו 3 שנות מאסר, מתוכן שנה אחת בפועל.

8 שנים אחר כך, במהלך חופשה ממאסר (על גניבת אקדח מתחנת משטרה), מנסה הצעיר שכבר איננו צעיר כל כך, לאנוס את בת זוגו של חבר טוב שלו. למרבה המזל הוא נתפס ומוחזר לתא. הצעיר הזה הוא זוהר ארגוב, איש מוכשר, זמיר נערץ ואנס מורשע.

האנשים שאסור להצדיע להם

ביולי הקרוב ייערך מופע מחווה ענק בראשון לציון לציון 60 שנה להולדתו של זוהר ארגוב. מיטב זמרי ישראל יתקבצו על במה אחת כדי להצדיע לאיש הזה שהיה ללא ספק אחד מהזמרים הגדולים שידענו פה אבל גם אדם בעל מוסר ירוד במיוחד.

שרית חדד, אביהו מדינה, אברהם טל, ארקדי דוכין, בעז שרעבי, דיקלה, יהודה קיסר, לירון עמרם, לירז צ'רכי, נדב גדג', נתן גושן, עידן עמדי, פאר טסי, קובי אפללו, קרולינה, שלומי סרנגה, וכן, גם אייל גולן, האיש שכונה "היורש" של ארגוב והאיש שהתרועע עם קטינות, יעלו כולם על הבמה ויבצעו את שיריו של ארגוב.

ואני לא אהיה שם.

אני לא אהיה שם למרות שיש לי מספיק כסף לשלם על הכרטיס. אני לא אהיה שם למרות שאני מעריכה את מרבית האמנים שיעלו על הבמה הזו. אני לא אהיה שם למרות אהבתי העזה למוזיקה מזרחית ולמרות הידיעה שלו הייתי, הנאתי הייתה גדולה. אני לא אהיה שם כי אני לא מעוניינת להצדיע לזוהר ארגוב ולאייל גולן. אני לא אהיה שם כי קיומו של מופע מחווה לאדם שהורשע באונס הוא בלתי נתפס בעיניי. אני לא אהיה שם כי אני לא מוכנה למחוא כפיים ל"יורש" שיחד עם קול נהדר, ירש ככל הנראה גם את אמות המוסר הרקובות של המלך. אני לא אהיה שם כי אין שום סיכוי שתראו אותי מוחאת כפיים לאייל גולן או מכניסה כסף לחשבון הבנק שלו. זה לא יקרה.

מי הם האנשים שיהיו שם? כאלה שאוהבים את המוזיקה ומשתמשים בטיעון הנהדר "אני מפריד/ה בין האמן ליצירה". לטיעון הזה יש כמובן גבולות. הרי לא תמיד נפריד בין היוצר ליצירתו. אם אלי פימשטיין שרצח את בתו הודיה בת השנה וקבר אותה ביער יעלה מופע נפלא, תסכימו לקנות כרטיס? סביר שלא. הרי לא תלכו לצפות ברוצח ילדים ולא תממנו מכיסכם את הפושע הזה. אם רעי חורב שרצח באבן את הנער אסף שטריימן סתם כך, ישתחרר מהכלא ויוציא דיסק, הייתם מספרים לעצמכם ש"לא נורא, יש לו אחלה קול" ורצים לרכוש אותו? לא ממש.

כי יש גבול. אנחנו לא נצדיע לרוצחים גם אם הם מוכשרים. אנסים, לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר.