מגישת החדשות רומי נוימרק מעוררת לאחרונה תרעומת בשל בחירתה לפנות לקהל צופיה בלשון נקבה ("שלום לכן", "אנחנו פותחות" וכו'). הגדיל וכתב העיתונאי דורון קורן בטורו בעיתון "הארץ" כי המניירה הזו שלה (כלשונו) גורמת לו לזפזפ הלאה, מתוך תחושה שאינו מוזמן. תחושת ההדרה והניכור שחש קורן, וכמוהו ודאי גם גברים אחרים, כשהוא מוצא את עצמו מול טקסט או דובר שפונה אליו בלשון נקבה, די מובנת. ועל זה נאמר: Welcome to our life.  
ההבדל הוא שגברים התרגלו לכך שתמיד פונים אליהם ממש, ולכן אין פלא שהם מרגישים מוזר כשלא. בעוד שאנחנו הנשים כל כך התרגלנו לכך שאף פעם לא בדיוק מדברים אלינו, שזה נראה לנו טבעי, הגיוני. קיבלנו את העובדה שככה זה, רק בגלל שאלה חוקי הדקדוק.

מכירים את זה שכשאתם מספרים על משהו שאתם נוהגים לעשות, אז על מנת להמחיש לאדם שמולכם את הדברים אתם עוברים לדבר בגוף שני? כשאתה רוצה להסביר רעיון, ממש להעביר אותו, אז אתה אומר את זה ככה אישי, כדי שהאדם שאיתו אתה מדבר יבין וירגיש אותך טוב יותר? (הבנתם מה עשיתי פה כן?).
אז תופעה מעניינת היא שנשים רבות, כשהן עושות את זה – הן מדברות במין זכר. מוזר.
גם אני לעיתים מוצאת את עצמי מתמללת את החוויות שלי לחוויה של בן. משתפת את הבת שלי למשל, בזה ש"את יודעת, לפעמים אתה לא ממש מרגיש שאתה רוצה...". כזה.
השיא היה כששמעתי מישהי אומרת את המשפט: "ואז אתה ממש מרגיש את התינוק יוצא" כשתיארה את הלידה שלה בלי אפידורל.
כל כך התרגלנו שמדברים אלינו בזכר – כחלק מקבוצה, במסמכים שבהם "הדברים נכתבו במין זכר מטעמי נוחות בלבד ומיועדים לשני המינים", על הלוח בכיתה בבית הספר, במשחקים, ביחיד, ברבים, בכל מקום -  עד שהפנמנו את זה בעצמנו.


ואז באה מרב מיכאלי.
עם הדיבור המוזר, עם עיוות השפה וחוקיה, עם הסרבול שמאתגר את ההקשבה או הקריאה. ואני, בתור מי שתקינות השפה יקרה ללבה ושידועה בקרב מכריה כקצת משוגעת לדבר, נשאלת לא פעם לגבי מיכאלי ושיבושי השפה שלה. העבירות הבוטות שלה על חוקי דקדוק בסיסיים. וזו אכן שאלה. האם תקינות השפה היא ערך עליון?
אז הנה דעתי בעניין: אני אכן סולדת מטעויות, אבל כאלה שנובעות מבורות, מעילגות שצומחת על רקע אי ידיעת השפה או מבעיה באבחנה בין עיצורים ותנועות שנדמה שמקורה ברפיון, או עצלות בהפעלת שרירי הפה.

אבל כשאישה מבריקה, רהוטה, ששולטת לתפארת בשפת האם שלה, בוחרת במודע לקרוא תיגר על קונבנציות שפתיות שמעצבות מציאות, אני מצדיעה לה. ממש ככה. למילים יש כוח. הדרך בה אנחנו מדברים ומדברות מייצרת תודעה. והעובדה שזה צורם לנו רק מדגישה את הנקודה. הצרימה אמורה לגרום לנו לחשוב כמה עקום המובן מאליו.

בכל פעם שאני מתבלבלת מהניסוח הלא קונבנציונלי – ממשפטים כמו "הציבור מעדיפה", מהטיות כמו ילדיםות או חשבתםן, מפניה לקהל רחב במין נקבה -  אני מרגישה שהמוח שלי עובר חיווט מחדש. חיווט נכון יותר, טוב יותר. כזה שמכבד אותי עד הסוף. כן, למרות שהאקדמיה לא מאשרת.

רק השבוע ניסה ד"ר אבשלום קור לשכנע את הקולגות בגל"צ לוותר על השימוש בראשת העיר, כתואר לנבחרות הציבור החדשות, ( אגב תואר שהאקדמיה ללשון קיבלה כנכון) ונדחה על ידי מנהלי התחנה וטוב שכך. אז כשרומי נוימרק, ילדת המבחנה הראשונה שהינה פורצת דרך מיום שבאה לעולם, פונה לצופיה בלשון נקבה - היא לוקחת חלק בעיצובה מחדש של השפה, שחלק מיופייה טמון ביכולת שלה להשתנות ולהתעצב בהתאם לרוח התקופה.

אז כן, כשמישהו אומר שהוא “הביא מחמאה”, “רשם פוסט” או דוחף את ה- י' הארורה הזו לעתיד-גוף-ראשון זה מעביר בי צמרמורת, ולא מהסוג הנעים. אבל יש מקרים, וזה אחד מהם לחלוטין, שחוקי הדקדוק צריכים להתכופף, בצניעות, לטובת מטרה נעלה מהם.