אמריקה חוגגת. מהבוקר מתקיפות אותי כותרות שזועקות "היסטוריה"; תמונות של נבחרי ציבור מחייכים משתלטות על האינטרנט, ומהמערב נשמעת אנחת-רווחה עוצמתית במיוחד. אחרי שלפני שנתיים חוו הדמוקרטים בארה"ב את אם כל הטראומות, עת זינקו הקולות לטובת דונלד טראמפ בקרב המצביעים והביאו אותו לנשיאות, אמש הם השיגו רוב בבית התחתון של בית הנבחרים האמריקני. במצב הנוכחי בית המחוקקים יישאר כנראה משותק, כשכל הצעת חוק דמוקרטית תמות בסנאט השמרני וכל צו נשיאותי יותקף על ידי הקונגרס הליברלי, אבל בצד השמאלי של המפה הפוליטית לא יכלו לקבל מתנה טובה יותר לחג ההודיה שיחול בסוף החודש.

בין שלל חברי הקונגרס, הסנאט והמושלים שזכו לנפץ תקרות זכוכית בולטות ארבע נשים: איאנה פרסלי היא האישה השחורה הראשונה להיבחר לקונגרס מטעם מדינת מסצ'וסטס. ראשידה טלאיב, אמריקאית ממוצא פלסטיני ואחת משתי מוסלמיות ראשונות להיבחר לקונגרס, מטעם מדינת מישיגן. אלכסנדריה אוקאסיו-קורטז היא חברת הקונגרס הצעירה אי פעם, שניצחה במפתיע לפני כחצי שנה את אחד הדמוקרטים החשובים ביותר בבית הנבחרים וזכתה למעמד של כוכבת עולה בעולם הסוציאל-דמוקרטי הצעיר של המפלגה, ואילחאן עומאר - המוסלמית השנייה שנבחרה לקונגרס, מטעם מדינת מינסוטה, והחיג'אבית הראשונה בבית הנבחרים של ארה"ב.

עומאר עניינה אותי במיוחד משום שהיא מייצגת איזה חלום אמריקאי חמקמק, שתואם את הנרטיב הליברלי שהדמוקרטים מנסים לאמץ, וזה שהרפובליקנים מנסים לדחוק הצידה. היא נולדה בסומליה ואיבדה את אימה בילדותה. בגיל עשר, עם תחילת המלחמה במדינה, נסה משפחתה לקניה והעבירה ארבע שנים במחנה פליטים, וכשהייתה עומאר בת ארבע-עשרה הם היגרו לארה"ב. עומאר היא אישה, מוסלמית, פליטה, דתייה, אפריקאית, ועכשיו גם חברת קונגרס. תמונתה מרוחה לצד אינספור כותרות בכל אתרי החדשות הכללים ואתרים פמיניסטיים גם יחד, כמו ניצוץ של הכלה, קבלה, ואינטגרציה באמריקה המשוסעת של היום.

אילחאן עומאר. תמונה: רויטרס

אילחאן עומאר. תמונה: רויטרס

עבור הישראלים עומאר, ולמעשה כל ארבע הנשים שהזכרתי מקודם, מעוררות חשדנות מעורבת במרמור. ארבעתן היו ביקורתיות מאוד כלפיי ישראל ברשתות החברתיות, וטלאיב תומכת בגלוי במדינה דו-לאומית ובהפסקת הסיוע הביטחוני לישראל. עומאר נאלצה להתמודד במהלך הקמפיין עם האשמות באנטישמיות לאחר שצף ציוץ קיצוני-בניחוח-דתי-קיצוני שלה משנת 2012, בו היא טוענת שישראל "הפנטה את העולם" להתעלם מ"מעשיה הנפשעים". היא קראה בעבר לאוניברסיטת מינסוטה להפסיק את קשריה האקדמיים עם ישראל, וטענה שלישראל משטר אפרטהייד. את הדעות האלו היא מיתנה לאורך הקמפיין שלה ובפאנל בבית כנסת במיניאפוליס טרם הבחירות טענה שאיננה תומכת בתנועת ה-BDS משום שלדעתה התנועה איננה מסייעת לפתרון שתי המדינות.

האמירות הקשות האלה נאמרו בניסוחים דומים על ידי ארבעת הנשים ונציגים נוספים, בעיקר מהמפלגה הדמוקרטית, בזמן האחרון. מן הצד השני של המתרס, בשולי המפלגה הרפובליקנית, אגב, ניתן למצוא ניאו-נאצים ואנטישמים מפחידים הרבה יותר. אבל עומאר היא מטרה קלה יותר. משום החיג'אב שלה ההנחה היא שהיא מנסה להסתיר בעורמה עמדות אנטישמיות כדי להסתנן לקונגרס ולהשמיד את המדינה היהודית. האמת היא שנראה שעומאר, כמו צעירים רבים בארה"ב ובעולם, פשוט ניזונה ממקורות חדשותיים מסוימים מאוד, והיא גם פיתחה את תפיסת העולם שלה בהתאם להיסטוריה האישית שלה- פליטה, משוללת כוח, שנקרעה ממדינתה לעתיד לא ברור. היא מצליחה להזדהות בעיקר עם המאבק הפלסטיני משום שהיא עצמה צמחה מתוך מלחמה שהותירה אותה מחוסרת-כל.

בתפיסה הישראלית, התרגלנו לתמיכה עיוורת מהממשל האמריקאי. ראשי המפלגה הדמוקרטית – צ'אק שומר בסנאט וננסי פלוסי בקונגרס – תומכים בישראל באופן מלא, וגם ככה הביקורת החלבית בסגנון של עומאר היא מנת חלקם של מספר מצומצם מאוד של נבחרי ציבור. אבל חברות הקונגרס החזקות הללו מצביעות על שינוי מסוים באופן שבו האמריקאים רואים את ישראל- דווקא הנשים שמגיעות מקבוצות מיעוט מוצאות את עצמן מזדהות עם הצד הפלסטיני באופן שמצביע על כך שישראל כבר איננה הקורבן אלא התוקפן, הבריון שמהלך אימים ברחבי המזרח התיכון חמוש בטילים במימון אמריקאי ואזיקים מוכנים באפוד לכל מיני עהד-תמימיות שעלולות להגיח בדרך.

אבל מעבר לנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני לעומאר וחברותיה החדשות למשכן יש עוד הרבה להציע. אנחנו לא מרכז העולם ובחירות בארה"ב לא קמות ונופלות על שאלת ירושלים. החדשות מהבוקר הן משב רוח רענן בתוך אמריקה שמרנית וחשוכה. השנה היא 2018 ואמריקה סוף-סוף מדביקה את הקצב של העולם- נבחר מושל הומו ראשון אחרי 241 שנים, ושתי חברות קונגרס ראשונות מקרב קהילת האינדיאנים אחרי כ-100 אלף שנים ביבשת. אך בעוד השכנה מצפון, קנדה, מתהדרת בקבינט שוויוני, וכמוה גם אתיופיה, ובעוד מדינות העולם נאבקות בצוותא בהתחממות הגלובלית, וברחבי המערב אפשר להתאשפז בבית-חולים בלי לפשוט את הרגל, ממשל טראמפ משתרך מאחור. בארה"ב, החל מהבוקר, גם הוטלו מגבלות על הפלות בשלוש מדינות, ומיני נבחרי ציבור פופוליסטים, סקסיסטיים, גזענים ואנטישמים נבחרו מהצד הרפובליקני. דווקא מתוך החשיכה הזו, ארבעת הנשים החדשות האלה – טלאיב, פרסלי, אוקאסיו-קורטז ועומאר – יכולות להציע לאמריקאים, ובעיקר לאמריקאיות, ייצוג הולם ופורץ מוסכמות. הן לא כ"כ רעות לנו ומצד שני טובות מאוד לדור הצעיר בארה"ב. אני לא כועסת ולא חושדת, אלא בעיקר מחכה לראות מה יש להן להציע לאומה.