נשים, למה אתן מחכות?
תתארו לכם שאתמול בערב היו ניצבות על המסך שתי נשים, כל אחת מאחורי הפודיום שלה, ומכריזות על הקמת מפלגה. במקום זה היו שם, שוב, שני גברים אשכנזים שחושבים שיצילו את המדינה
תחשבו רגע מה היה קורה אילו.
אילו יפעת שאשא-ביטון לא הייתה מצטרפת, אלא מצרפת.
אילו היא הייתה מכנסת מסיבת עיתונאים בשעה 8 בערב, בשעת צפיית שיא, ומכריזה בכל שלוש מהדורות החדשות בטלוויזיה על החלטתה להקים מפלגה חדשה - מפלגת 'התקווה' נקרא לה לשם התרגיל. ואחרי כמה ימים היו מצטרפים אליה גדעון סער, ואחריו אולי גם הנדל והאוזר.
כשעמדה בראש ועדת הקורונה בכנסת, הצליחה שאשא-ביטון למצב את עצמה בתודעה הציבורית כאישה חזקה, דעתנית, שלא פוחדת מאף אחד, אפילו לא מראש הממשלה. אישה שבחודשים האחרונים הוכיחה את עצמה כמי שפועלת אך ורק למען הציבור וטובתו. שלא מעגלת פינות, שבודקת כל סוגיה בעצמה, שיודעת להזמין ולהאזין למומחיות ולמומחים עד למיצוי כדי להגיע להחלטה הנכונה ביותר לאותה השעה ולמען האינטרס הציבורי.
תחשבו רגע, מה היה קורה אילו מיקי חיימוביץ לא הייתה מודיעה לבני גנץ שהיא עוזבת את כחול לבן ונעלמת לחשיכה, אלא הייתה מכנסת בעצמה מסיבת עיתונאים בשמונה בערב ומודיעה שהיא מקימה מסגרת פוליטית חדשה.
חיימוביץ מוכרת לציבור לא פחות מגנץ, והיא הוכיחה במעט החודשים שבילתה בכנסת שיש לה גם מצפון וגם היא יכולה לומר בפה מלא ובלי לעפעף שהיא עשתה הכול למען המדינה. למשל, כשסירבה להצטרף לממשלה המנופחת ולקבל עוד משרד מיותר, ובמקום זאת בחרה לעמוד בראש ועדת הפנים והגנת הסביבה. גם כאשר נאלצה ליישר קו עם המפלגה בתוך קואליציה בעייתית, הצליחה חיימוביץ לעמוד לצידם של האזרחים בכמה מהסוגיות היותר שנויות במחלוקת, בין השאר בנושא יחס המשטרה למפגינים, והיא הוכיחה את עצמה בסוף הדרך, כאשר הכריעה בהצבעתה את גורלה של הממשלה לשבט ולבחירות.
האישה היחידה שהייתה רוצה היא מרב מיכאלי אבל היא כלואה במבוך ביורוקרטי של מפלגה עם עבר מפואר וחובות עתידיים ובלי מצביעים שראש המפלגה שלה שהתפטר מהתפקיד אך לפני שבוע, מכתת עכשיו רגליו בין גברים אשכנזים להציע להם את המפלגה.
תחשבו רגע מה היה קורה אילו…
אבל אף אחד מהדברים האלה לא קרה. ובמקומם קיבלנו עוד תועפות מאותן תמונות מוכרות. גבר ועוד גבר ועוד גבר, שמכנסים מסיבת עיתונאים בשעה 8 בערב ומכריזים על הקמת מפלגה שהם כמובן עומדים בראשה וחולמים שהיא תישא אותם כל הדרך לראשות הממשלה ולמעון בבלפור. כולם גברים, כולם אשכנזים, כולם בטוחים שהם, ורק הם יוכלו להציל את המדינה, את המערכת הפוליטית, את הדמוקרטיה, את מערכת שלטון החוק. רק הם. בני גנץ, עופר שלח, גדעון סער, רון חולדאי.
ואל כל אחד מהם הצטרפו עוד גברים דומים להם: אשכנזים, עם ביטחון עצמי, שבטוחים שהם ורק הם יצליחו במקום שכל קודמיהם - גברים אשכנזים מאותו סוג בדיוק - כשלו. והם מתווספים לרשימה שכבר מעטרת את מושבי עור הצבי בכנסת: נפתלי בנט, יאיר לפיד, ניצן הורוביץ. (וכמובן איימן עודה, אריה דרעי, ויעקב ליצמן).
וכמו בתסריט שאנחנו מכירות כה טוב משנים ומחודשים קודמים - תיכף יגיע הרגע שהם יביטו סביבם ויבחינו שיש שם רק גברים כמוהם. או שמא יהיו אלה הפמיניסטיות המעצבנות שיתחילו לנדנד בטוויטר ויתהו למה אין נשים ברשימות האלה, ואז, הו אז, הם יתחילו לחפש את הנשים שיעטרו את הרשימות שהם יעמדו בראשן.
והבחירה תהיה קשה. לא משום שיהיו להם הרבה אופציות, אלא משום שהם יחפשו את האחת המושלמת: מוכרת מספיק, אבל לא מוכרת מדי, כדי שלא תאפיל עליהם, עם נסיון פוליטי, אבל לא יותר מדי. מישהי שלא מזוהה עם שום אידיאולוגיה סדורה, שתוכל להתאים גם לימין וגם לשמאל, מרכזית שכזאת. אחת עם דעות, אבל לא יותר מדי מגובשות, כדי שלא תמרוד חלילה באמצע הקדנציה. אישה בעלת מקצוע חופשי ומבוססת, אבל גם עממית במידה. כי ככה אנחנו, הנשים, אקססוריז, עיטור, קישוט. מאיתנו דורשים תכונות ומאפיינים שלא דורשים משום גבר.
אז מי מכל הגלריה הזאת יהיה הגבר-גבר שיחליט באומץ שהמפלגה שלו תוביל קו רדיקלי בבניית הרשימה לכנסת: ריצ׳רץ׳ - גבר-אישה-גבר-אישה לאורך כל הרשימה?
כי, הלו, אנחנו כבר ב-2021.