הכישלון המהדהד בפתיחת מערכת החינוך גם אחרי הסגר השלישי  לא צריך להפתיע אף אחת.
זו אינה הפעם הראשונה שפורום קובעי המדיניות מחליט החלטה, ובשטח הכול מתפוצץ לנו בפרצוף, כי לא שמו לב לפרטים, כי התוכנית אינה סדורה.
הקורונה היא משבר אזרחי. אין לו היבטים ביטחוניים, והמאבק בהתפשטות המחלה אינו שואב את כוחו ממשאבים שאנחנו משופעים בהם כמו מטוסי תקיפה חדשניים ומשוכללים, יכולות סייבר מפותחות, מערך מודיעיני חזק, או חטיבות טנקים מאומנות. כל הדברים שבהם השקענו - ועדיין משקיעים - את מיטב כספי המיסים שלנו לאורך השנים.
זהו משבר אזרחי, שכדי להתמודד איתו, וכדי לנהל אותו, וכדי להתאים את המענים לצרכים, נדרשים כישורים אזרחיים.
אבל למרבה הצער קובעי המדיניות ברובם לא ניחנו ביכולות ובכישורים האזרחיים האלה, שדרושים כדי לפתור ולהתמודד עם המשבר הזה.

איך יכול להיות שבפורומים המצומצמים שקובעים את סדר היום, שמחליטים על סדרי העדיפויות, שמתווים פעם אחר פעם את האופן שבו תיפתח מערכת החינוך, נמצאים בעיקר מי שבחיים לא ישבו עם ילד חולה בבית? מי שלא ליוו את ילדיהם לפעילויות שוטפות בבתי הספר, שכמעט ולא הכינו להם סנדוויצ׳ים בבוקר, ופגשו אותם כשחזרו בשעות הצהריים הביתה רק לעיתים נדירות.
מה אפשר לצפות ממי שאליו אף פעם לא התקשרו כדי שיבוא לקחת ילד חולה מהגן? מי שלא הלך באופן קבוע לאסיפות הורים, מי שלא היה מעורה או מיודע במערכת השעות של כל אחד מילדיו, ממי שלא הסיע אותם לחוגים אחרי הצהריים, ובוודאי שלא היה חלק מקבוצות הוואטסאפ של הורי התלמידים?

שום דבר בקריירות הצבאיות המפוארות שיושבות זו לצד זו סביב שולחן הקבינט לא מכשיר אותם להתמודדות עם משבר הקורונה האזרחי.
לא הסיבולת הגופנית, ולא הנסיון הקרבי, לא היכולת להביט דרך קנה הרובה, או לראות לאויב את הלבן בעיניים. לא השעות הארוכות בשטח, או סביב מפות מנויילנות. כי זה משבר אזרחי. היכולת הלוגיסטית הצבאית יכולה, אולי, לסייע בשלב הביצוע, אולי, במצבים מסוימים.
ולכן, פעם אחרי פעם, כשמגיע הרגע שבו צריך להחליט על יציאה מהסגר, ועל חידוש הלימודים אנחנו נופלים.

שר החינוך, שהעניק לעצמו ציון גבוה במיוחד בניהול המשרד במשבר הקורונה, לא רק שאינו מבין מה נדרש ולאיזו רמה של פרטים צריך לרדת כדי לגבש תכנית מסודרת לפתיחת בתי הספר, או גני הילדים, הוא גם אינו מבין משמעותו של הרובד הרגשי בתוך תהליך קבלת ההחלטות הזאת.
וכאשר בהיררכיה של המשרדים החשובים, משרד הביטחון ניצב בראש הסולם, ומיד אחריו משרד החוץ והאוצר, ואילו משרד החינוך נמצא הרחק מאחוריהם - קשה לצפות לתוצאה אחרת.

הפגנת תלמידים והורים בפרדס חנה לפני שבוע. #תראו אותי! שמים את הילדים במרכז

כאשר ראש הממשלה החלופי עשה את כל הקריירה המקצועית שלו במדים, במקום שבו יש היררכיה ברורה והנחתה של צווים והחלטות ופקודות - קשה לראות אותו מאמץ פרקטיקות אחרות של קבלת החלטות.
כשסביב שולחן הקבינט יושבים כתף אל כתף אלופים ורבי אלופים (במיל. כן?), שרוב חייהם הבוגרים היו במדים והאינטראקציה היחידה שלהם עם הסביבה הייתה לקבל ולבצע פקודות או לתת פקודות ולחכות שיבצעו אותן - אי אפשר לדרוש מהם להתאים את עצמם לקבלת החלטות אזרחית, שבה מערכת השיקולים שונה לגמרי, שבה לא מנחיתים החלטות, אלא מנסים לשקלל בין מגוון שדות.

לא, גנרלים על אזרחי זה לא המיומנות הרצויה במצבים האלה. כאן דרושה רגישות, יכולת להביט על המכלול, להסתכל על הפרטים, להבין מה המשמעות של ילד שנמצא בבית כבר כמה חודשים ומה המשמעות על מי שנמצא איתו רוב השעות בבית - כן, האישה הזאת שקוראים לה אימא. מה המחירים שהילדים משלמים ומה המחירים שהאימהות משלמות ומה המחירים שהחברה תשלם אחר כך.
אז עד שליד שולחן מקבלי ההחלטות לא יישבו נשים שמדדו חום לילדים, שיודעים איך נראית מערכת שעות, שמחוברות לוואטסאפ של הכיתה - ההחלטות יהיו עקומות, ובעייתיות ולא ייתנו מענה אמיתי.
וששר החינוך יידע לשקול את כל השיקולים האלה, אז יוכל לבקש שאחרים ייתנו לו את הציון.

הדר ירון, בת 17, באולפן שישי על הנזק שנגרם לה ולחבריה 

תגיות , , , ,