ביום האחרון של שנת 2018, בשבוע האחרון לכנסת העשרים, ברוב של 74 חברי כנסת ואפס מתנגדים, נחקק חוק איסור צריכת זנות. חוק שקובע כי צריכת זנות היא עבירה וצרכן זנות שנתפס, יהיה חייב בקנס. החוק נכנס לתוקף ביולי 2020 ואכיפתו החלה בינואר 2021. ההישג המשמעותי של החוק, הוא לא הקנסות, אלא התקציב שמתלווה אליו - 90 מיליון ש"ח למשך שלוש שנים לטובת שיקום נשים, גברים וטרנסיות מהזנות. 

החוק לאיסור צריכת זנות הוא חוק היסטורי שמקפיץ את מדינת ישראל גבוה למעלה בסוגיית זכויות אדם וכבוד האדם, בנושא קידום מעמד האישה ובמאבק באלימות כנגד נשים. ישראל היא מדינה שביעית בעולם שחוקקה חוק שכזה. החוק לאיסור צריכת זנות הוא מסוג החוקים שככל שהשנים תעבורנה לא נבין איך חיינו בלעדיו, ואיך החברה העלימה עין מאחת התופעות היותר קשות שהמציא המין האנושי.

הפעילות החברתיות וחברות הכנסת שהובילו את המהלך לחקיקת חוק איסור הזנות בישראל

אז כיצד הצלחנו לחולל שינוי חברתי כל כך משמעותי?

שינוי חברתי הוא ריצה למרחקים ארוכים
בניהול מאבקים ציבוריים לקידום חקיקה ושינוי חברתי - תודעתי, יש לקחת בחשבון שיוצאים למסע ארוך של שנים רבות. לעיתים מתקדמים צעד קטן קדימה והחלטה אחת מחזירה שני צעדים אחורה. עבודה סיזיפית, עקשנית, לא מוותרת, לא מתפשרת ונחושה. אין קיצורי דרך ואין פתרונות קסם. התודעה הציבורית היא כמו חומה בצורה שצריך להבקיע, כאשר המשימה שלנו הייתה לשלוף אבן אבן מהחומה, עד לנפילתה, וניפוצה של התודעה הציבורית שנתנה הכשר לצריכת הזנות.

דעו את מי אתן מייצגות והילחמו עבורן (ועבור עצמכן)
הנשים, הגברים והקטינים במעגל הזנות הם הבעירה בתוכנו שרק הלכה וגברה עם השנים, ולא נתנה למאבק לדעוך. להיות עדות כל כך הרבה שנים לסבל ואלימות יומיומית של אוכלוסייה כל כך גדולה - שורף מבפנים. אבל השריפה לא מכלה, כי אם מציתה את מנוע העשייה כל יום מחדש.

שנים על גבי שנים שאנחנו מלוות אלפי נשים, כשהן נתונות לחיים של עוני, חולי, התמכרויות, אלימות כרונית, פגיעות מיניות יומיומיות, השפלות והתעללויות, אונס, ניתוק חברתי, ניתוק משפחתי, אובדן מיומנויות חברתיות ותעסוקתיות, בדידות, ייאוש, פוסט טראומה ומוות(בממוצע כל חודש מתה אישה בזנות). כל אלו לא נתנו לנו מנוח.

חייהן של הנשים והגברים שבזנות, מהווים את ליבת העשייה ברובד - המיקרו, אך רובד המאקרו חשוב גם כן - המאבק בצריכת זנות הוא הדרישה לשים סוף ללגיטימציה החברתית שמאפשרת אלימות מינית בדמות צריכת זנות.

"תגידי להם שאני אמרתי" - צעקו את צעקתם של מי שאינם יכולים לעשות זאת
לא פעם נאמר עלינו כי אנו מדברות בשם הנשים שבזנות, משתיקות וממדרות אותן. אבל האמת בקצה השני. כל הפעילות, כל המנהלות והעובדות בארגונים השונים, שומעות מבוקר ועד ליל, יום יום, שבוע שבוע, שנים על גבי שנים, את הנשים, ומביאות את קולן לציבור.

99% מהנשים בזנות, אינן מעוניינות בחשיפה. יכולנו לשכנע אותן להתראיין לתקשורת, או לבוא לדיון בכנסת, אבל הקפדנו שלא לעשות זאת, כי רק הן ישלמו את מחיר הצפת הטראומה מחדש ורק הן יישאו בתוצאות החשיפה שעלולות להשפיע עליהן כל חייהן.

לאורך השנים, מכל עשרות אלפי הנשים שורדות זנות שיצאו מהזנות, ניתן לספור על כף יד אחת את מספר הנשים שהיו מוכנות לספר את סיפורן באופן גלוי, וגם זה לאחר שנים של שיקום וריפוי נפשי, פיזי, תעסוקתי וחברתי, כאשר הרגישו מוכנות מספיק כדי לאפשר חשיפה שכזו.

אחדו כוחות

הצלחת מאבק חברתי תלויה במחויבות לשלב ידיים ולאחד כוחות ליצירת לובי חזק. זירת המאבק בצריכת זנות, הלכה והתרחבה עם השנים, ואנו השכלנו לשתף פעולה. לכל ארגון הייחודיות שלו, כל עמותה עם הדגשים שלה אבל המטרה משותפת - להביא את המדינה להקצות תקציבים לשיקום נשים וגברים בזנות ולחוקק את החוק לאיסור צריכת זנות. במשך שנים רבות פעלנו ביחד כגוף אחד, כאשר יצרנו את קואליציית הארגונים למאבק בזנות שהייתה מורכבת מארגוני שטח עצמאיים, כגון: "מכון תודעה", "מטה המאבק לסחר בנשים וזנות", "מכון ירושלים לצדק", "אשה לאשה", "הופכות את היוצרות", "המכללה", "לא עומדות מנגד", "קייט פרייד" וגופים הנשענים גם על תקציבים ממשלתיים ועירוניים: "סלעית", "אופק נשי", "מרפאת לוינסקי", "ניידת חיפה", "מקלט מעגן", "בשבילך" ו"עלם".

שפה בונה מציאות - פעלו להוקעת ביטויים פוגעניים והטמיעו מושגים חדשים
המאבק לשינוי תודעתי מתחיל בשפה. השפה שלנו משקפת את תפיסת עולמנו החברתית. בתחילת שנות המאבק הביטויים בהם השתמשו למשל בכתבות ובפסקי דין, היו: זונה, פרוצה, יצאנית, נערות ליווי, לקוחות, קליינטים, שירותי מין, ועוד. הוצאת ביטויים אלו משימוש היא צעד חשוב בשינוי. לאורך השנים נהגתי ליצור קשר עם כל עיתונאי/ת ועורכ/ת שהיו משתמשים במונחים אלו ומסבירה להם, מה מייצגות המילים, וכיצד תורמות ללגיטימציה החברתית שלצריכת זנות, ומציעה להם מילים שקרובות יותר לתיאור המציאות הקיימת: נשים בזנות, שורדות זנות. הביטוי שמעיד על השינוי העמוק שהתחולל פה, הוא הכניסה לשימוש של המונח - זנאים.

שינוי תודעה ציבורית על ידי יצירת "שגרירים" להפצת המסרים
שינוי תפיסות פטריארכליות קדומות שהולכות עשרות אלפי שנים אחורה היא משימה קשה, אך לא בלתי אפשרית. במשך למעלה מ 15 שנים פעלתי לשינוי תודעה, ניפוץ מיתוסים והצפת המציאות בשטח. תודעת הלגיטימציה לצריכת זנות וראייתה כ"מקצוע", הייתה מוטבעת כמעט בכל רבדי החברה, וכדי לחולל שינוי היינו צריכות להגיע לכולם: עיתונאים, עורכי דין, שופטים, צוותי רפואה, חברי כנסת, חברי ממשלה, אומנים, בימאים, שוטרים, חיילים וקצינים, צוותי חינוך, אנשי תיירות, אקדמיה, ועוד. הפכנו כל אבן, חרשנו את המדינה והגענו לכל מקום. כל מי ששמעו אותנו ועברו את תהליך השינוי, הפכו לשגרירים והפיצו בהתלהבות הלאה את המסר, שחלחל כך עמוק לתוך החברה.

קשרי עבודה טובים עם רשויות המדינה
קידום חקיקה, שינוי מדיניות, מאבק לתקציבים, כמה שנהיה נחושות, בסופו של דבר ההחלטה היא של מקבלי ההחלטות. העבודה מול חברי וחברות כנסת ומול משרדי הממשלה היא לב העשייה. הדרך להשפיע על קובעי המדיניות היא בראש ובראשונה להראות להם שהם צריכים את ארגוני השטח, לא פחות מאשר הארגונים צריכים אותם. אנחנו ארגוני המגזר השלישי הבאנו את השטח, הבאנו את הסיפורים, העדויות, הנתונים, שיקפנו את המציאות. אף אחד לא הכיר את השטח יותר טוב מאיתנו. וזה היה הכוח שלנו שפתח לנו דלתות וכך להשפיע על מקבלי ומקבלות ההחלטות.

הגורם האנושי - כולנו בנות ובני אדם
קל לכעוס על הממשלה ונציגיה. קל לכעוס על המשטרה, על משרד הרווחה, על חברי כנסת, קל לבקר ולהשמיץ, אך גישה כזו לא תוביל להישגים. בסופו של דבר מאחורי התפקידים עומדים אנשים עם רגשות – בני ובנות אדם. תתקפו אותם הם לא יתקפו חזרה, הם פשוט יסגרו את הדלת. לא יפנו, לא יזמינו, לא ישתפו. למה להם? חשוב לשמור על יחסים טובים. לבקר כן - אבל מתוך כבוד, לכעוס על החלטות לא על אנשים, לכאוב את המצב, אך לטפח קשרים ולבנות גשרים.

במאבקים בנושאים פמיניסטים - הגברים אינם האויב
סוגיות של אלימות כנגד נשים, חוסר שוויון והדרה, אינן "בעיות של נשים", הן בעיות של החברה והחברה מורכבת מנשים וגברים. אמנם צרכני הזנות הם גברים, אך הגדרת הגברים כאויב הינה טעות. מעבר לסוגיית הנזקים של צריכת הזנות על הגברים עצמם, נושא שלא מדובר מספיק, הרי שאין גבר אחד עלי אדמות שהיה רוצה לראות את בתו, אחותו או אמו בזנות, ומכאן שהוקעת הלגיטימציה של צריכת הזנות היא גם מטרה של הגברים. מעבר לכך, ההבניה החברתית הגברית הפגומה, ש"גבר" הוא מי שנמדד בכיבושים מיניים רבים, פוגעת בראש ובראשונה בגברים עצמם. גברים שיצטרפו למאבק ויחנכו גברים צעירים שצריכת זנות אינה לגיטימית, ישחררו את הדורות הבאים מהכבלים ההרסניים של "הגבריות" כפי שהיא קיימת היום.

 

חברות הכנסת ה-20 חוגגות את חקיקת חוק איסור צריכת הזנות. צילום: ח"כ עליזה לביא

חברות הכנסת ה-20 חוגגות את חקיקת חוק איסור צריכת הזנות. צילום: ח"כ עליזה לביא

אין "ימין" ו"שמאל"
אחד המהלכים היותר חשובים שהזניקו את המאבק בצריכת זנות רחוק לעבר הגשמת היעד של חקיקת החוק, היה שיתוף הפעולה בין חברת הכנסת ויו"ר מפלגת מרצ לשעבר זהבה גלאון, וחה"כ לשעבר שולי מועלם מ"הבית היהודי". שתי חברות כנסת שתהום פוליטית מפרידה ביניהן, ידעו לשתף פעולה בנושא חברתי כואב ומדמם כמו סוגיית צריכת הזנות. החיבור ביניהן שלח מסר שמציב את גורלן של הנשים בזנות מעל כל מחלוקת פוליטית, ושהגדרת צריכת הזנות כעבירה על החוק, היא משימה לאומית חוצה מפלגות.

אופטימיות כברירת מחדל
אין מקום לפסימיות במאבקים חברתיים. הפסימיות משתקת, מקפיאה, מדכאת. כל מכתב, כל דיון, כל הפגנה, כל פוסט וכל פגישה היא התקדמות והתקדמות מייצרת אופטימיות. המחויבות שלנו לנשים שחיות את זוועת הזנות ברחוב, בדירות הדיסקרטיות, במועדוני החשפנות, בחוף הים ובחדרי המלון, היא זו שהחזיקה אותנו כל כך הרבה שנים נחושות שלא להישבר, להישאר אופטימיות, ולא להפסיק לצעוד קדימה.

**

עידית הראל שמש - ממובילות המאבק בזנות, ניהלה את מכון תודעה, מייסדת "מיתוס - ליום שאחרי הזנות", "ג'ון סקול ישראל" - מרכז הסברה למניעת צריכת זנות

כבר הצטרפת לאינסטגרם של און לייף? - היכנסי לכאן