כולם יושבים עם האצבע על ההדק. במערכות התקשורת כבר הודיעו לעובדים שלהם על ביטול חופשות, כבר ניתנה הודעה לפיה עם תחילת המתקפה האמריקנית נכנסים לנוהל של שידור פתוח, כל אחד מכלי התקשורת כבר "סגר" עם המומחים שילוו את המתקפה הזאת, כתבים נשלחו לקצות תבל (גבול תורכיה-סוריה, בסיס אמריקני בקפריסין ועוד). הודלקו המנועים.

ועכשיו בא ברק אובמה ומקלקל את ההיערכות. איך הוא מעז. איך הוא מעז לא לצאת למתקפה? איך הוא מעז לרצות להיוועץ עוד לפני שהוא נותן את פקודת התקיפה? איך הוא מעז להתלבט?

הרי אנחנו  כבר מוכנים, יצאנו  לדרך. כבר צילמנו את התורים בקבלת ערכות המגן, כבר דיברנו עם כל המומחים לענייני המזרח התיכון, לענייני סוריה, לעניינים אסטרטגיים, לענייני ארצות הברית, לענייני טילי שיוט ארוכי טווח, לענייני פיקוד העורף, לענייני המוכנות הישראלית, לענייני "האם ומתי ישראל תגיב", לענייני בשאר אסד, אסאמה אסד, עלאווים, סונים, שיעים. כבר עשינו הכול, אז מה עכשיו הוא מתלבט פתאום? איך אובמה לא מתיישר לפי הליינאפ שהחלטנו עליו? איך הוא מעז לא להיענות לנוירוטיות הישראלית שכבר רוצה שהמבצע הזה ייצא לדרך?

איני יודעת לומר אם אובמה הוא נשיא טוב או נשיא רע. בוודאי יש דעות לכאן ולכאן. אבל דבר אחד אני רוצה לומר: אני מעדיפה מנהיג שמתלבט ומתייעץ ורוצה לקבל גיבוי רחב לפני שהוא יוצא לפעולה צבאית שאין ממנה חזרה. אני מעדיפה מצב שבו ההחלטה לצאת למתקפה צבאית היא האופציה האחרונה שנלקחת בחשבון ולא הראשונה. אני מעדיפה להבין שיש למתקפה הזאת מטרה מוגדרת ושנדע מתי השגנו את המטרה, מאשר לצאת למתקפה באינסטינקט כי זה מה שאנחנו רגילים, כי תופי המלחמה כבר מהדהדים ברקע, כי אנחנו יודעים, אבל ממש יודעים, שרק כוח הוא הדרך.

אני מעדיפה מצב שבו הנשיא מקבל גיבוי בינלאומי ומקבל גיבוי בקרב המנהיגים שלו ומקבל גיבוי של העם. איני רואה בזה חולשה, אלא כוח. מה לעשות שהקלישאה "איפוק הוא כוח" נכונה גם במציאות.

בואו נזכר היטב מה אמר אובמה: הוא אמר שבליבו גמלה ההחלטה לצאת למתקפה, אבל הוא רוצה לשמוע את בית הנבחרים האמריקני. בואו נזכור שהפרלמנט הבריטי הצביע נגד מתקפה וכרגע אין סחף של מדינות המערב שמעדיפות את האופציה הצבאית. אז מה אנחנו מצפים? שאובמה ייתן את האור הירוק לתקיפה צבאית בלי גיבוי? ואחר כך נוכל לומר שאמריקה היא הבריון של העולם? ואחר כך נגיד שהאמריקנים פועלים כאילו הם לבד בעולם? ונגיד שלא היו מטרות מוגדרות לאופציה הצבאית? שאולי ידעו מתי להיכנס, אבל לא  ידעו מתי לצאת? ואולי בכלל אפשר לפתור את המשבר הזה בדרך אחרת שאינה מתקפה צבאית? אולי אפשר עדיין, גם אם בסיכוי נמוך מאוד, למצוא מוצא דיפלומטי? אולי בכל זאת רוסיה יכולה לשחק כאן תפקיד?

איני מתעלמת מתמונות הילדים שנהרגו מההתקפה הכימית. איני מתעלמת ממאה אלף ההרוגים הסורים וממיליוני הפליטים שנאלצו לעזוב את בתיהם. האם הפקודה להוציא לדרך את המבצע הצבאי ולירות לעבר סוריה טילי שיוט אמריקנים ארוכי טווח ממש עכשיו – האם זה ישנה את המצב? האם זו ההחלטה הנכונה כרגע? ויתכן שזמן רב מדי לא עשתה הקהילה הבינלאומית הרבה כדי למנוע ולהפסיק את מה שקורה בסוריה. אבל עכשיו אנחנו במצב אחר.

אין בידי כל הנתונים המודיעיניים ואחרים, אבל אם אני מנסה באופן תיאורטי (רק תיאורטי) לחשוב איזה מנהיג הייתי רוצה: אין ספק שהייתי רוצה מנהיג שמתלבט אם לצאת למלחמה, ומנסה למצות את כל הדרכים האחרות קודם, ולא אדם בטוח בעצמו שממהר ללחוץ על הכפתור האדום.